בדיחות על השואה. כולנו שמענו אותן. לפעמים, אנחנו בסופו של דבר מוקד הבדיחה. פעם לא הייתי חושב עליהן הרבה. אני נער יהודי עם הרבה חברים לא יהודים; כמובן, אני אשמע אותן. הבדיחות היו כל כך נפוצות שכמעט התרגלתי אליהן. מה ששינה את כל זה הייתה שיחה אחת פוקחת עיניים עם חבר. הוא סיפר לי על משפחתו, שסבלה בשואה. התחלתי להבין את הערך והערך של המספר שישה מיליון. עבור רוב האנשים, המספר הוא רק מספר. עבור אחרים, זה רק עוד משפט מכריע. עבורי, לעומת זאת, התחלתי להבין שהמספר הוא הרבה יותר מהערך הנקוב. שישה מיליון בני אדם. התמקדו באדם אחד ותתחילו להבין שלכל אחד מהם יש סיפור. עבר. המשפחות שהם נהגו לחגוג איתן חגים. חברים שהם נהגו להסתובב איתם. לחלק מהאנשים היה בית ספר, מקום שבו רבים למדו את יסודות החברה. עבור אחרים, היו עבודות שתמכו במשפחות שלמות. היו מקורות פרנסה. היו קריירות. שישה מיליון זה לא "סתם מספר". שישה מיליון זה לא משהו שאפשר רק להסתכל עליו ולבצע את יומנו. שישה מיליון צריכים להיבחן ברמה האישית. שישה מיליון חיים. שישה מיליון פעימות לב. כולן נעלמו בבת אחת. נשבענו שלעולם לא ניתן לזה לקרות שוב. אבל ה-7 באוקטובר באמת הראה לנו אחרת. 1200 פעימות לב. 1200 חיים. כולן נעלמו תוך שעות ספורות. ו-251 אנשים נוספים נפטרו מכל זכות טבעית. כולנו שמענו את המשפט "לעולם לא עוד זה עכשיו", וזה לא יכול להיות נכון יותר. היו יותר מדי מקרים של זלזול והוצאה לאור של יהודים, אבל התגובה שלנו מעולם לא השתנתה. נישאר גמישים. נישאר חזקים. וחשוב מכל, נמשיך הלאה עם ששת המיליונים ו-1451 החיים האלה בראשנו. לא נעמוד מהצד ונצפה בבדיחות נפוצות על הנשמות האלה. נילחם בשם האנושות. בשם העם היהודי. וחשוב מכל, בשם ארץ ישראל.