למה זיכרון? השאלה הזו בדיוק עלתה במוחי בנסיעת האוטובוס בין פינת הרחובות ארויו וסויפאצ'ה לביתי. לפני 33 שנה, באותה פינה, מכונית מלאה בחומרי נפץ גרמה לשגרירות ישראל בבואנוס איירס להתפורר לרסיסים. היא גבתה איתה חיים והותירה אחריה פצועים רבים נוספים. הסיבה היחידה שאני יודע את זה היא שמישהו החליט שזה צריך להיות חלק מהזיכרון לטווח ארוך שלי. הייתי בר מזל, היו לי את שומרי ההיסטוריה הטובים בעולם; מדריגים ומג'אנחים מדהימים שלימדו אותי הכל על זה. הם דאגו שכל 17 במרץ לא יעבור מבלי משים. זה אחד מאותם תאריכים שבשנים האחרונות הפכו לחלק משגרה. מאז הפיגוע, בני הנוער מתאחדים ב-16 כדי לקרוא את שמותיהם של כל אלה שמתו ולהפוך את זכרם לברכה. הסיבה ברורה, אם אנחנו לא זוכרים, זה יכול להיות כאילו זה מעולם לא קרה. 

האם מספיק רק עם זיכרון? במהלך הצעדה ב-16, אלו שלא היו בחיים במהלך 1992 היו הרוב הגדול. זיכרון אינו הדבר היחיד הדרוש כדי להבטיח המשכיות. חינוך הוא חלק מרכזי באופן שבו הזיכרון אינו עוצר עם אלו שחוו אותו. רבים מאלה שלימדו אותי על הפיגוע לא היו בחיים, הם היו שומרי היסטוריה. חינוך הוא הכלי שמבטיח שזיכרון יהפוך לסיבה.

האם הנוער יכול לזכור בלי להיות שם? יש משהו מיוחד בעצרות שקוראים להן הנוער היהודי בבואנוס איירס. זה בלתי מוסבר אבל זו הוכחה שהקהילה גדולה יותר ממה שחשבתי. כשאני עובר בפינה הצפופה, אני רואה אנשים שאני מכיר. אני רואה את החבר הזה שתכננתי להיפגש איתו, את המדריכה הזאת מלפני שנתיים, ואת החבר של החבר הזה שחלקתי איתו רק כמה מילים לפני שלוש שנים. אני מוקף בחברים שלי ובזרים. אני לא המבוגר ביותר ולא הצעיר ביותר. אני אומר נוכח כשאנחנו מכבדים את 29 הקורבנות, אני שר את התקווה ומאוחר יותר אומר נתראה מחר מכיוון שיש לנו פגישות צוות מדריכים מלא בימי שני. הנוער זוכר וזו הסיבה שהטקס עדיין מתקיים כל שנה.

אפשר למחוק את הזיכרון? אני זוכר להגיד יום הולדת שמח למישהו שאני מכיר מחר. איכשהו, ה-17 במרץ הוא תאריך שקופץ בלוח השנה. זו השנה הראשונה שאני לא לוקח שיעור בנושא אחרי 10 שנים של חינוך יהודי מהיסודי ועד התיכון. אני חושב על כל האנשים שדיברו היום, הם לא הרבה יותר מבוגרים ממני. הם דאגו שאזכור שלכל בני הנוער יש את האפשרות לזכור מה חשוב.

מה תעשה עם הזיכרון שלך? אי אפשר לענות בלי להכיר אותך. זה לא רק על ה-17 במרץ או מה שקרה בפינה הזאת לפני 33 שנה, אלא מה כולנו יכולים לעשות כדי להילחם באנטישמיות ובשנאה מבתינו. נשיאת הזיכרון חשובה לא פחות מחינוך, הנוער הכרחי לא פחות מהמבוגרים, וההתמדה תלויה בנו.