ביליתי את השבוע האחרון של סמינר המנהיגות הבינלאומי באירופה בחקר ההיסטוריה היהודית בערים ברחבי היבשת. באוטובוס לטרזין, גטו נאצי מחוץ לפראג, עודד אותנו מדריך הטיולים שלנו לחשוב על התרבות שאיבדנו בגלל השואה. אילו ספרים לעולם לא נקרא? אילו ציורים לעולם לא נראה? לאילו שירים לעולם לא נקשיב? דורות של אמנים יהודים ועבודותיהם נמחקו מההיסטוריה. עם השואה הגיעה גם היעלמותה ההדרגתית של שפת היידיש; מאות שנים של תקשורת יהודית הן כיום בלתי נתפסות עבור רוב היהודים. 

זה חשוב. הבנת אמנות העבר יכולה לבנות קשר תרבותי וגאווה. ספרות, סרטים, מוזיקה ומחזות מבטאים את הזהויות המשותפות שלנו ומשמרים את התרבות/מסורות שלנו. מרתק לראות כיצד בני נוער יהודים של ימינו עדיין יכולים להזדהות עם יהודי מזרח אירופה שחיו לפני מאות שנים. שפת היידיש חיונית להבנת עצמנו ואת מורשתנו.

אז מה אנחנו יכולים לעשות כדי לשמר את השפה? זה לא מציאותי שכולנו נלמד לדבר יידיש שוטף, אבל אנחנו יכולים לשלב ביטויים ומונחים ביידיש בשיחות שלנו. אנחנו יכולים לקחת שיעורים דרך אפליקציות כמו דולינגו, לבדוק משאבים כמו המרכז הלאומי לקולנוע יהודי, להאזין למוזיקה ביידיש ולקרוא מחזות/ספרים מתורגמים. ב-ILSE, הייתה לנו תוכנית שבה כתבנו מערכון תוך שימוש בכמה שיותר ביטויים ביידיש. שקלו לתכנן תוכנית המתמקדת בשפת היידיש, והגישו אותה לבנק התוכניות! יש עולם שלם של מדיה יהודית לגלות. שפה ותרבות קשורות זה בזה באופן עמוק - שכחה של יידיש פירושה אובדן חלק מכריע בהיסטוריה היהודית.