למדתי בגיל צעיר שאני אדם מופנם. באירועים משפחתיים הייתי יושב בפינה ומדבר רק אם ההורים שלי היו לידי. הייתי מתחיל לחשוש לקראת בית הספר, מפחד שישימו אותי בכיתות עם אנשים שאני לא מכיר. בכיתה ח', כשהצטרפתי BBYO , פחדתי מאוד מהקהל של 200 בני נוער לא ידועים שעמדו מולי.

‍
שנתיים חלפו בבת אחת, נפתחתי, פגשתי אנשים חדשים, התמודדתי על מועצת המנהלים והפכתי לחלק יותר ויותר מהארגון הזה. אבל, רק השנה סוף סוף הרגשתי שמצאתי את עצמי במסדר וכאדם יהודי.

‍
התחלתי את השנה הזו כסגנית של הסניף שלי. בהיותי בקדנציה השנייה שלי, ידעתי יותר מה אני עושה והייתי יותר מתאים לתפקיד. מה שלא הבנתי לקראת השנה הזו, לעומת זאת, היה כמה קשה יהיה לי בתפקיד. הרגשתי שחוקה וחרדה ככל שהימים התקרבו לאירועים. ידעתי כמה פיגרנו, שלא היו לנו כמעט כל כך הרבה אירועים כמו שהיו לנו קודם, וזה היה בחלקו בזכותי.

‍

זה הגיע לנקודה שכמעט הפסקתי BBYO .

‍
הארגון הזה, ארגון שהשקעתי בו שלוש שנים את כל ליבי ונשמתי, הפך לכזה שהטריד אותי בכל פעם שמישהו הזכיר את השם. אמנם פגשתי את החברים הכי טובים שלי, היו לי הזיכרונות הכי טובים, והפכתי לאדם שמעולם לא חשבתי שאהיה אי פעם, המופנם שהייתי פעם התחילה לזחול אחורה. הרגשתי כאילו כל ההתקדמות שעשיתי מאז שהצטרפתי החלה לסגת. עשיתי את עבודתי עם המינימום ההכרחי, אבל כשהסמסטר הסתיים, לא ויתרתי. רק דחפתי את עצמי עוד יותר.

‍
רצתי עבור סניף נ'סיה וניצחתי. עכשיו, בהיותי הפנים של הסניף שלי, ידעתי שאצטרך להשתנות. התחלתי לדחוף את עצמי בחזרה ל... BBYO , לאט לאט, ואהבתי לארגון חזרה. הרגשתי פחות לחץ להיות מעורב. צעדתי אחורה והתמקדתי בדברים שב BBYO מלבד מנהיגות בלבד. הסתכלתי על היהדות.
‍

היהדות הצילה אותי BBYO והביא אותי למי שאני היום. הבנתי BBYO זה לא רק עניין של חברים שאתה רוכש או תפקידי מנהיגות שאתה לוקח על עצמך. זה גם עניין של מה שאתה מקבל מהארגון הזה ואיך אתה בוחר לראות את עצמך בו. לא תמיד הייתי בקדמת החדר, אבל בחרתי תמיד לעמוד עם הקהל, יחד כאחד, מאוחדים לנצח.