טיסה של 12 שעות, 5,713 מייל, 361,975,680 אינץ', והפרש זמן של 7 שעות, ובכל זאת, איכשהו, אני נמשכת לשם. אני גרה בלונג איילנד, ניו יורק, שזה לא בדיוק קפיצה קצרה מישראל. יש מרחק עצום בינינו, קנדה, בריטניה, צרפת, שוויץ, איטליה, קרואטיה, יוון, טורקיה, והרשימה עוד ארוכה. אז למה אני מרגישה כל כך מחוברת למקום הזה? מעולם לא הייתי שם קודם, ובכל זאת, איכשהו, אני נמשכת לישראל בצורה בלתי מוסברת. אף פעם לא ציפיתי לזה, אבל עמוד ה"בשבילך" שלי בטיקטוק הפך לשער לתרבות, למוזיקה ולחיים הישראליים. עכשיו, אני מרגישה קרובה יותר מתמיד לישראל - למרות הקילומטרים, הפרש הזמנים וכל השאר. כולם בונים את עמוד ה"בשבילך" שלהם לבנה אחר לבנה, ואיכשהו, אני, סידני איליינה בוכוולד מניו יורק, הגעתי לצד הישראלי של טיקטוק. כלומר, אני לא מתלוננת. זה הכניס אותי למוזיקה ישראלית די מדהימה שלא ידעתי שקיימת קודם. זה הגיע לנקודה שבה החברים שלי מתלוננים שאני מנגן יותר מדי שירים של סטטיק, נס וסטילה. השירים האלה מתנגנים באוטו, באייפדפודס שלי, בכל הזדמנות אפשרית. השירים האלה קליטים מדי ויש בהם ריקוד כיפי שראיתי בטיקטוק שמתאים לזה. כל סרטון שאני נתקל בו לאחרונה הוא של חיילי צה"ל רוקדים בטיקטוק. אני לא יכול שלא לתהות איך. במהלך הכל, הם נשארים חזקים וממשיכים לחיות את חייהם. לצפות באנשים האלה שנלחמים כל כך קשה למען מדינה שלא אמורה להיות במצב שהיא נמצאת בו זה באמת מעורר השראה. התקשרתי לאחד החברים שלי לפני כמה ימים ואמרתי, "האנשים האלה רק שנתיים גדולים ממני, והם שם בשדות הקרב, נלחמים למען ארצם, מסכנים את חייהם, ואני שוכב במיטה שלי בליל שישי, גולל בטיקטוק ואוכל אוכל סיני תוך כדי שאני מלטף את שני הכלבים שלי." ברור שבזמן שצפיתי בסרטונים האלה, החלטתי להסתכל על מדור התגובות כדי לראות מה אנשים אומרים. ניחשתם נכון; "לשחרר את פלסטין", וגם תגובות קשות אחרות בסגנון הזה. לא האמנתי למה שאני רואה. ובכל זאת, איכשהו, הם התעלמו מזה והמשיכו לרקוד. אני פשוט לא מבין איך מישהו כל כך קרוב לגילי יכול להיות כל כך אמיץ ולקחת על עצמו את האחריות הזו, בנוסף להיותו נער רגיל ולחיות את חייו גם בחיים האמיתיים וגם ברשתות החברתיות.