חודשיים, או בערך 60 יום, עברו מאז המתקפה ההרסנית ב-7 באוקטובר (בזמן כתיבת מאמר זה). מאז, הייתי שקוע במגוון רחב של אקלים. התווכחתי עם אלו בצד השני ושמעתי דעות מאנשים שנמצאים רחוק יותר ממני לאורך הציר לכיוון ישראל - ולא ידעתי שזה בכלל אפשרי. ללכת לבית ספר בניו יורק זה קשה, במיוחד משום שבית הספר שלי ממוקם בקמפוס של מכללה. היו מחאות במהלך יום הלימודים שלי - הבעיה כבר לא דרך הטלפון שלי, אלא שהוא חדר ישר לחיי היומיום שלי. עם זאת, מצאתי את האינטראקציה המשפיעה ביותר שלי במקום אחר. 

     במהלך השבוע הראשון של נובמבר, החזן לשעבר של בית הכנסת שלי ביקר בניו יורק עם אשתו. בסוף שנות ה-90, בית הכנסת שלי שלח משלחת לישראל כדי לשכנע את החזן לנסוע לארץ חדשה ולשיר בבית הכנסת שלנו. הוא הסכים. הוא נשמה מדהימה - במהלך טקס בר המצווה שלי, הייתי עולה למשרדו כל שבוע כדי ללמוד איתו. הדרך שבה הוא גרם לי ללמוד הייתה די מוזרה - לא קראנו תנועות, לא טרופ. הייתי לומד את המילים קודם, ואז מוסיף את הסימנים הנוספים במקום שבו הן הופיעו. בערך ¾ מהלימודים שלי, נודע לי שהוא מתכנן לעבור לפלורידה - אבל לא עד שקבוצת התלמידים הנוכחית שהוא עבד איתה תסיים את המצוות שלה. הוא רצה לראות אותם זורחים. הוא היה די מבוגר, אבל הוא רצה לראות אותם זורחים.

     בלילה שראיתי את החזן ואשתו, הם שהו בבית של סבי וסבתי - הם גרים קרוב מאוד אליי, בערך רחוב אחד משם. אני משתמש בחדר הכושר שלהם, אז סיימתי אימון ועליתי לדירה שלהם. הדבר הראשון שאמרתי לחזן היה "מה קורה?". הוא הסתכל עליי, חייך, ונכנס לחיבוק - ואז הוא תפס לי את הראש ואמר לי שהוא הולך לנשק לי את הכוס. מעולם לא שמעתי את זה קודם, אבל נתתי לזה לקרות. לא הייתי בקשר עם החזן מאז הקיץ ששלחתי לו תמונה שלי במצדה עם אחד מתלמידיו לשעבר, אותו ראיתי במקרה בטיול שלי. הוא לא הגיב להודעה הזו - הוא לא ממש בקיא בטכנולוגיה. 

     חמשתנו - סבתי, סבא, החזן ואשתו - ישבנו סביב השולחן בזמן שאכלתי. ארבעתם הלכו לבית הכנסת לתפילות, ודיברנו והתעדכנו לפני שהם הלכו. כמובן, נושא המלחמה עלה. שאלו אותי איך היה בבית הספר שלי - הם ראו סצנות של מחאות אנטי-ישראליות בחדשות ורצו לדעת אם זה הגיע אליי. יכולתי רק לומר להם את האמת - זה לא היה בתיכון שלי אלא בקמפוס המכללה שבו אני לומד. זה גרם לכולם בשולחן להיות נסערים באופן ניכר. שמתי לב שאנשים בגיל הזה - שנולדו אולי אחרי השואה אבל הוריהם ידעו את זוועותיה - מדברים על המצב בצורה שונה מכל אחד אחר. מבחינתם, אין ויכוח או שיח. יש רק נימה רצינית וערפל סביב מילים שנשמעות בצורה מוזרה שנראות כאילו יורדות ונתלות על החדר. הם מדברים כאילו הגענו לנקודת אל-חזור, בלי שום דבר לפנינו לשמוח עליו. הם מדברים על השמדה.

     למרות שהנושא מרגיז אותי, ובוודאי לא הדבר הכי מפחיד שאני יכול לדבר עליו, אני לא ברמת הפחד שאליה הגיעו המבוגרים ממני. זה כמעט כאילו הם ראו את זה בעבר. החלק הכי מפחיד הוא - הם ראו.

     פעם אחת נפלתי בזמן שרכבתי על אופניים חשמליים ברחובות ניו יורק. למעשה, לא נפלתי, אלא נוסע במונית פתח את דלתו בדיוק כשהתקלקלתי. חתכתי את האצבע די קשה והייתי מזועזע. חזרתי ישר הביתה ולא רכבתי על אופניים במשך שבוע. בשבוע שלאחר מכן החלטתי שאני חייב לקחת אופניים כשרצתי לבית הספר. הפעם הייתי ערני מאוד - האטתי כשעקפתי מכוניות ודאגתי להיות בטוח ויציב בכל עת. למה אני מעלה את זה? ובכן, כדוגמה למה שאני מנסה להעביר. הבוגרים שלנו מדברים בבוז ובנימוס רב כי הם יודעים לאן אנחנו הולכים. שני הוריו של סבי, אומי וזיידר שלי, שרדו את המחנות. סבי הכיר את הסיפורים ממקור ראשון. כשהוא שומע מה קורה במקומות כמו פן והרווארד, זה הראשון שמכה בו - הדמיון לגרמניה. והחזן - הוא חי בישראל כשהגיע גל של עולים מאירופה. הוא ראה את ההרס שגרמניה הביאה לאחיו ולאחיותיו ממקור ראשון. הוא ראה את הבגדים הקרועים, את הבית המרופט. הוא יודע איך זה. 

     אשת החזן המשיכה להזכיר את התינוקות ואת טרגדיית התנור. בכל פעם שהעלתה את הנושא, נשמע כאילו החזן נבהל והתחנן בפניה להפסיק. ובכל זאת, השיחה חזרה אליה, דרכה. זו לא ביקורת עליה - זוהי רק הצגה של מה שעובר בראשם. בלתי אפשרי לחשוב, בלתי אפשרי להאמין שזה לא קרה שוב לעולם. 

     למרות שזה היה כמעט לפני חודש, זו כנראה הייתה הפעם האחרונה שראיתי את החזן ואשתו. אני חושב על איך המפגש האחרון שלי איתו היה מוכת נושאים מעבר לים - אבל זה רק החדיר בי אור. הזקנים ראו הכל. מותר להם לדבר באימה. זה תלוי בנו, כצעירים, לקחת מהם את הלפיד - כדי שהאור הנצחי של עמנו לעולם לא ייכבה. 

‍