הם היו שם. בכל יום שני עד שישי חומה הפרידה בין סבי לשני עמיתיו לעבודה, כמה מטרים הפרידו את הקומה השישית של בניין AMIA בכל יום ויום בשנת 1994 עד אותו יום שני. 18 ביולי, 9:54, לפני 30 שנה, לא הייתה עוד קומה שישית. היא לא הייתה שם, המשרד של סבי היה לא יותר מחתיכות מלט באדמה. הם לא היו שם, שני האנשים שעבדו במרחק מטרים ספורים ממנו נהרגו, קורבנות טרור קטלניים. הוא לא היה שם באותו יום, הוא היה פחות מאלף מייל משם וישן אחרי שימוש בחופשה/PTO, הוא התעורר משיחה, ולקח את הכרטיס הראשון בחזרה.

לא הייתי שם אבל גדלתי עם הסיפור הזה, אני חוזר עליו כל שנה, אני חוזר עליו כל כך הרבה שחבריי כבר יודעים אותו. אני כאן עכשיו, וכל שנה פרט חדש מתגלה לי גם אם זיידה שלי מזדקן כל יום. השנה נודע לי עם מי הוא חלק קומה, כריסטיאן דגטיאר, שגם הוא היה תלמיד בבית ספר בו עבד כמה שנים קודם לכן. הוא לא כאן אבל הסיפור של כריסטיאן נשמע לי מוכר, כאילו שמעתי אותו לא מזמן. למחרת, בקהילה שלי, שם אני עובד בהכנת בני מצוות עתידיות, הגיעה אישה שדודה נהרג בפיגוע טרור. שמה גיזלה אברוג' ודודה הוא כריסטיאן, אותו אדם שחלק את הקומה השישית עם סבא שלי לפני 30 שנה. אותו אדם לא גיזלה ולא סבא שלי ראו שוב אחרי הפיגוע. 

היינו שם וכאן, כיהודים אנו ממשיכים לחיות, אנו זוכרים כי הזיכרון לא משתק אותנו, הוא מגייס אותנו. זו הסיבה שאלפים התנדבו שעות על גבי שעות, מדוע כל יהודי ארגנטינאי מעל גיל 40 זוכר היכן היה באותו יום. הם היו שם, והוריהם של רבים מחבריי ירדו לעזור. כדי להציל חלק מאלפי הספרים בספרייה ההיסטורית של AMIA, לשמור על הדלתות, או לאסוף את מה שנותר מהבניין. כולם זוכרים את הדממה שנוצרה כשהם רצו לשמוע אם נמצא קורבן מתחת להריסות.

אני כאן כי כולם זוכרים; הם גידלו אותנו לדאוג. אנחנו הולכים ל-AMIA בכל 17 ביולי כצעירים של בואנוס איירס, מתאחדים ללא הבחנה. הבדלים נזרקים החוצה, ואנחנו עומדים לראות על מה עמיתינו עבדו. אני שם, באותו מקום 30 שנה מאוחר יותר, כשאנחנו קוראים את שמו של כל קורבן. שמונים וחמישה שמות, כאילו הם עונים על מסדר קריאות. אנחנו אומרים "כאן", גם אם הם מתים כבר 30 שנה. אף אחד לא שכח אותם; הצעירים זוכרים. הצעירים מתכננים תוכניות ללמד ילדים צעירים יותר, אנחנו מכינים פליירים ותוכן וידאו, ואנחנו מחנכים. אנחנו עושים את מה שהצעירים תמיד עשו: אנחנו נלחמים על מה שאנחנו מאמינים בו.

תמיד נהיה כאן. לעם היהודי יש את הכוח העל הזה, אנחנו עמידים. נסו לומר לאדם יהודי לוותר, שזה הסוף. אנחנו יודעים שאנחנו מחליטים מתי הסוף יהיה והיום הזה לעולם לא יגיע, הוא לא הגיע אחרי השואה, הוא לא הגיע אחרי ה-7 באוקטובר, והוא לעולם לא יגיע אלינו. אנחנו יודעים שעמידות צריכה לבוא עם זיכרון משותף, מדור לדור.

מעולם לא הייתי בקומה השישית של AMIA. לעולם לא הייתי, אבל אני יודע שכל אחד ואחד מהם עבד כדי ליצור כוכב לכת טוב יותר, קהילה טובה יותר, ואני וכולם ננסה לעשות את אותו הדבר. העיקר הוא שזה משהו שאפשר לנו כדי שנוכל להמשיך עם זה לדורות הבאים.