השבוע, אנו מגיעים סוף סוף לסוף עבדות ישראל עם פרשת בשלח. בפרשת בשלח יש כמה אירועים מפורסמים למדי - בני ישראל בורחים מפרעה, חוצים את ים סוף ושמחים בשירה עם "מי חמוקה". אבל הגיבורה שלא מדוברת בפרשת בשלח היא מרים, שנודעה לראשונה כאחותו של משה. כאשר הוצגה לראשונה בתורה, שמה של מרים אינו ידוע והיא מכונה "אחותו [של משה]". במשך 80 השנים הבאות, מרים הייתה דואגת לו ומגנה עליו. לאחר שבני ישראל חצו את ים סוף באופן היסטורי, משה הוביל אותם במדבר בדרך לישראל. היא צפתה במשה מרחוק כשהוא ממשיך להוביל את העם במדבר, ואז הנהיג אומה שעדיין לא ידעה את זהותה. משה הרגיש אבוד ולא בטוח לאן לקחת את בני ישראל. אבל אז, מרים באופן מפתיע מרימה תוף ומתחילה לרקוד. הנשים עוקבות אחריהן, מרימות עוד תופים, רוקדות ומתחילות לשיר. כיום היא מכונה "מרים" ו"נביאה", בגלל שיכולתה להוביל נשים אחרות בשירה, מה שמראה את מעמדה הגבוה ומנהיגותה, מה שמאפשר לה סוף סוף לקבל שם משלה.

בחברה של ימינו, נשים ממלאות ללא הרף את החסר שגברים משאירים ריקים. הן נאלצות להפגין כוח מכישלונותיהם של גברים, משום שנשים כמעט ולא מקבלות הזדמנות להציג זאת בעצמן. מרים לא מקבלת שם בתחילת סיפורה והיא מוכרת רק בהקשר של אחיה, גבר. היא מקבלת את שמה שלה רק כשהיא עושה משהו מצליח. 

למרבה הצער, נשים כמעט ולא זוכות להכרה אלא אם כן הן עושות משהו גדול, בלתי נשכח או חדש. מרים נכנסת לתפקיד מנהיגותי זה לא רק כדי לעזור לבני ישראל, אלא גם כדי להתחיל את סיפורה וליצור לעצמה שם. היא ממשיכה להעצים את הנשים שביניהן, ומראה שגברים אינם היחידים שיכולים להיות נביאים ובעלי קשר מיוחד לאלוקים. בזכות סיפורה, מרים מעצימה נשים לקפוץ לתפקידי מנהיגות וליצור לעצמן שם. בסופו של דבר היא הפכה לסמל פמיניסטי יהודי.

‍

שבת שלום,

רמי ווקר, שליחת האזור של עמק ההדסון