כשהחלטתי להתמודד לשליחות האזורית, חשבתי שהתשוקה שלי לתכניות יהודיות מספיקה כדי להזין את הפלטפורמה שלי. אבל כל הזמן הזה, ממש פחדתי. הרגשתי כאילו אני חיה בצל של מישהו אחר, כל הזמן משווה את עצמי לאחרים שחשבתי שהם מוסמכים יותר, מנוסים יותר, או פשוט "טובים יותר" ממני. אפילו אחרי שניצחתי, עדיין התמודדתי עם התחושה הזו שמישהו אחר יכול לעשות את העבודה טוב יותר ממני אי פעם. 

קפיצה קדימה לעכשיו, ומשהו השתנה. הבנתי שהתפקיד הזה לא עוסק רק בתכנות, יהדות או מנהיגות - הוא עוסק במציאת משמעות במה שאתה עושה ובמתן אפשרות לאחרים לעשות את אותו הדבר. אלו הרגעים של ספק עצמי, של צמיחה לאורך הדרך, שעזרו לי לקבל את העובדה שאני בדיוק איפה שאני אמור להיות.

לקח לי זמן לצאת מהצללים שיצרתי בראשי. אבל כשאני מסתכל אחורה, אני רואה איך כל חוויה הובילה אותי לתפקיד הזה. התשוקה שהניעה אותי לרוץ לא נעלמה - במקום זאת, היא הושלמה באמונה גוברת בעצמי. 

לקחתי את התפקיד הזה כי רציתי.

כי הרגשתי שאני אדם טוב לתפקיד הזה. כי הייתי נלהב. אבל כשהגעתי לתפקיד, הרגשתי בחושך. הרגשתי כאילו אני חי בתפקיד של מישהו אחר, מישהו שיכול להצליח ולעשות טוב יותר ממני אי פעם. הייתה לי תסמונת המתחזה. אבל למדתי שאני כאן מסיבה מסוימת, וכל מה שניסיתי לעשות זה להיות האדם שחשבתי שהוא טוב ממני. התפקיד הזה היה יותר מתואר, יותר מעבודה; זה היה על הצמיחה שלא חשבתי שיש לי. בפעם הראשונה, אני יכול להסתכל על ההשתקפות הזו ולראות לא רק את התשוקה אלא גם את האמונה שאני בדיוק בתפקיד שאני אמור להיות בו.