כשהייתי צעיר יותר, חשבתי שאושר הוא קו הסיום. זה משהו שמשיגים כשמגיעים לכל הדברים הנכונים בחיים - כמו ציונים טובים, קבוצת חברים טובה, ואולי אפילו מקום בקבוצת ספורט. אבל לאחרונה הבנתי שאושר הוא לא תיבה שמסמנים; זה משהו שיוצרים כל יום.

As a 17-year-old, this is a lesson I’m still learning. And honestly, my Jewish identity and involvement in BBYO have been huge parts of that journey. Whether it’s celebrating Shabbat with friends or planning an event that brings our community together, these experiences remind me that happiness often comes from doing, not just having.

המיתוס של "אהיה מאושר כש..."

קל ליפול למלכודת של "אהיה מאושר כש...". אולי אמרתם את זה בעצמכם: אהיה מאושר כשאעבור את המבחן הזה בהצלחה. אהיה מאושר כשאקבל את לימודי החלומות שלי. אהיה אפילו מאושר יותר כשסוף סוף ישימו לב לאותו אדם אחד.

גם אני חשבתי ככה. בשבילי, זה תמיד היה קשור לאבני דרך: זכייה בפרס, בחירה לתפקיד מנהיגותי, או אפילו סתם לעבור שבוע קשה של לימודים. אבל בכל פעם שהגעתי לאחת מהמטרות האלה, הייתי מרגיש שמח לרגע - ואז זה היה דועך. ופתאום, הייתה עוד אבן דרך לרדוף אחריה.

זה היה מתיש, וזה גרם לי לתהות: מה אם אושר הוא לא משהו שמשיגים אותו אלא משהו שבונים לאורך הדרך?

אז התחלתי לראות אושר בצורה שונה - לא כיעד, אלא כתרגול יומיומי. זה לא עניין של לחכות שמשהו גדול יקרה; זה עניין של למצוא שמחה ברגעים הקטנים והיומיומיים.

בשבילי, הרגעים האלה מופיעים במקומות מפתיעים:

• לשיר בלי קצב עם חבריי במהלך נסיעה ארוכה באוטובוס לאירוע.

• הדלקת נרות בליל שישי עם המשפחה שלי וחשה שלווה שאני לא יכולה להסביר.

• צחוק כל כך חזק במהלך הלימודים שאנחנו שוכחים שאנחנו אמורים להקשיב.

אלו לא אירועים שמשנים חיים, אבל הם מצטברים. הם מזכירים לי שאושר אינו עניין של שלמות; זה עניין של נוכחות.

היהדות תמיד הייתה מדריך עבורי בכל הנוגע להבנת אושר. לימוד אחד שבולט הוא רעיון השמחה. במסורת היהודית, שמחה אינה רק רגש - היא משהו שמעודדים אותך לטפח באופן פעיל, גם בתקופות מאתגרות.

קחו חגים כמו פורים או שמחת תורה. הם נועדו לעזור לנו לחגוג, לרקוד, לצחוק. אבל שמחה אינה שמורה לאירועים גדולים. התורה מלמדת אותנו לחגוג ניצחונות קטנים, כמו השלמת פרויקט או אפילו סתם ארוחה עם יקירינו.

BBYO embodies that idea, too. Every event, service, or program we plan is an opportunity to create joy for ourselves and others. It’s taught me that happiness is something we practice together.

עכשיו, אני מנסה לראות אושר כבחירה - קבוצת פעולות שאני יכול לעשות ולא כמשהו שאני מחכה לו. הנה כמה דברים שעזרו לי בדרך:

1. רשימות הודיה: בכל לילה, אני רושמת שלושה דברים שאני אסירת תודה עליהם, לא משנה כמה קטנים הם. בימים מסוימים, זה פשוט "קפה טוב" או "העובדה שלא ירד גשם". אבל זו תזכורת לכך שהשמחה נמצאת בכל מקום אם רק אחפש אותה.

2. נתינה לקהילה: בין אם זו התנדבות לפרויקט קהילתי או סתם עזרה לחבר בשיעורי בית, נתינת הזמן והאנרגיה שלי לאחרים תמיד משאירה אותי בתחושה מסופקת יותר.

3. להיות נוכח/ת: זה קשה, במיוחד עם בית הספר, המדיה החברתית וכל דבר אחר שמתחרה על תשומת ליבי. אבל כשאני מתמקד/ת ברגע - כמו להקשיב באמת לחבר/ה או להעריך שקיעה - זה משנה הכל.

המסע, לא היעד

בגיל 17, אני יודע שאין לי את כל התשובות. אבל אני כן יודע את זה: אושר אינו פרס רחוק שמחכה בסוף הדרך. הוא טמון בדרך עצמה - באנשים שאנחנו פוגשים, ברגעים שאנחנו מוקירים ובמאמץ שאנחנו משקיעים בבניית חיים בעלי משמעות.

אז הנה הרעיון שלי: תפסיקו לרדוף אחרי האושר כאילו זה משהו לתפוס. התחילו לתרגל אותו כל יום, בדרכים הקטנות ביותר. מי יודע? אולי תגלו שהוא היה אתכם כל הזמן.