פסח הוא באופן מסורתי זמן בו אנו מדמיינים את חיינו בתוך הסיפור ואת הסיפור בתוך חיינו, דבר שנראה חיוני אף יותר באקלים של העולם שאחרי ה-7 באוקטובר. ישנם אלמנטים רבים לסדר פסח שבהם ההצהרות שאנו משמיעים לא רק יהיו סיפור מחדש של סיפור עתיק, אלא גם תפילה למען העולם בו אנו נמצאים. 

בכל שנה אנו שרים "מה נשתנה" ומנגנים בארבע השאלות, אך השנה, לכולם יש כל כך הרבה שאלות והעולם סביבנו אינו מספק תשובות אמיתיות. אחת השאלות הללו היא "מדוע הלילה הזה שונה מכל הלילות האחרים?" ובעוד שסדר פסח לא יהיה שונה מששת חודשי המלנכוליה והכאב סביב שולחנות יהודיים בכל רחבי העולם, פסח זה ירגיש שונה מאוד מכל האחרים. בין אם מדובר בכיסא נוסף בשולחן הסדר כדי להזמין באופן סמלי בן ערובה ולקרוא להחזירו הביתה, או בנימה קודרת ומציאותית יותר של קול כשאנו צועקים "שחררו את עמי", פסח זה מדבר יותר מאי פעם. 

קריאת הפסח "שלחו את עמי" מעולם לא הייתה בעלת משמעות רבה יותר מאשר היום. כשלימדתי את החלק הזה בסיפור פסח כילד בן שלוש בגן ​​חובה, משמעות השבי חלפה לי בראש. בזמן שגדלתי האמנתי שהקריאה הזו לעולם לא תהיה משהו שאוכל ליישם בחיי, אך ה-7 באוקטובר שינה זאת לנצח. השנה, כשאנו אומרים "שלחו את עמי", אנו לא מדברים רק על העבדים במצרים, אלא גם על 133 האזרחים התמימים שעדיין מוחזקים בשבי. השנה, "שלחו את עמי" ילווה בקריאות קשות "החזירו אותם הביתה" ולסיים את ששת החודשים האחרונים של טראומה וסבל עבור שני העמים. החזרתם הביתה תהיה הדרך המהירה והיעילה ביותר להגיע להפסקת אש הומניטרית שתשמח את שני העמים. 

אחד הדברים האהובים על המשפחה שלי בליל הסדר הוא "דיינו", שם שמתורגם ישירות ל"היה מספיק", ובעולם של היום, דברים רבים היו והיו צריכים להיות מספיקים, אבל נראה שלעולם לא יהיו. בעוד שישנן אמונות רבות סביב השאלה האם עלינו לשיר את השיר הזה בליל הסדר השנה, הרעיון של "היה מספיק" מדבר בבירור על הסכסוך הבלתי מוחשי המתרחש ברשתות החברתיות. לאחר חודשים של מאבקים ברשתות החברתיות ועלייה אקספוננציאלית באנטישמיות, פעמים רבות נראה שהחברה צריכה להיות מסוגלת לזהות מתי מספיק זה מספיק. השנה שירת "דיינו" מרגישה לא נכונה, שכן אנו עדיין כמהים לסיום הסכסוך הנורא הזה, אבל אני באמת מאמין ש"דיינו", "זה היה מספיק", יכולה להפוך לשיר שמדבר על הבקשות הפשוטות שלנו מחברים וקהילות לא יהודים, זה היה מספיק להם כדי להכיר בטרור של ה-7 באוקטובר, זה היה מספיק להם כדי להכיר בכך שלישראל יש בו זמנית תביעה לגיטימית על הארץ, זה היה מספיק להם כדי להיות שם עבור חבריהם היהודים. 

מאז שאני זוכר את עצמי, חלמתי על הפסח הזה! הפסח שבו אוכל סוף סוף לעזוב סדר בידיעה שאעמוד בשורה האחרונה של הסדר, "לשנה הבא בירושלים". אבל לומר את השורה הזו מרגיש שונה השנה, למרות שחלום חיי לבלות את שנת הפער שלי בישראל לא נשבר, כשמסתכלים על מולדתנו, ליבי אומר דבר אחד, אבל המוח שלי אומר דבר אחר. "לשנה הבא בירושלים" מדבר על מסורת העלייה לרגל העתיקה, אבל עכשיו יותר מתמיד זה דורש מהקהילה שלנו להכיר באתגרים הצפויים לנו. אני אדם שבאמת מחבק ומתמודד עם ישראל, ולמרות שזו מדינה שאני אוהב, אני מכיר במורכבויות ובעוולות של החברה הישראלית, תמיד מחפש דרכים לפתור את הקשיים בחברה הישראלית. אז בזמן שהמוח שלי מדבר כל הזמן על הסכנה והבעיות בחברה הישראלית, הלב שלי אומר משהו אחר, ואני באמת לא יכול לחכות לחזור לשם, לעזור לבנות מחדש את החברה הישראלית ולהניח תצורות לעתיד של שלום בכל דרך שאני יכול. 

לסיפור פסח, כמו לכל סיפורי התנ"ך האחרים, יש נבל, אך השנה, כשאנו מדמיינים את עצמנו בתוך הסיפור ואת הסיפור בחיינו, חיוני שנזהר במי אנו מייחסים את אופי הנבל. חיוני שנכיר בעוולות ובסבל של העם הפלסטיני והישראלי כאחד, ונפריד בין הפעולות הקיצוניות של חמאס ושל ממשלת ישראל לבין האזרחים התמימים שמגיע להם מנהיגים המחפשים שלום. לשני העמים יש תביעות לגיטימיות שוות וכפולות על הארץ, ואם נסרב להכיר בכך, אם מניחים את אופי הנבל על האנשים הלא נכונים, השלום לעולם לא יושג. כולנו צריכים לשאוף להשתמש בפסח הזה כהזדמנות להגדיר מחדש את קבוצות הסכסוך, לשנות אותן מגזעיות לקבוצות מונעות מטרה. שלום יכול להיות מושג רק כאשר אנשים בעלי דעות דומות משני הצדדים מתאחדים ובוחרים להיות בעד השלום.