שאג'י ביין הוא רומן הביכורים של הסופר הסקוטי, דאגלס סטיוארט. אנו עוקבים אחר סיפורם של שאג'י ואמו, אגנס, כשהם מנווטים דרך חייהם בגלזגו של שנות ה-80.

בהתחלה, אנו רואים את העולם בעיקר דרך עיניה של אגנס, אמו של שאגי, אך ככל שאנו מתקדמים, אנו מתחילים לראות פחות ממנה ויותר את נקודת המבט של שאגי.

אני חושב שזה משקף בצורה מושלמת עד כמה הם מודעים לעולם באותו רגע. שאגִי מוצג כילד צעיר שלא יודע כלום על העולם, אבל לאורך הספר הוא לומד, וכשהוא נגמר, הוא חכם יותר, בוגר יותר, ומסוגל לחלוטין לדאוג לעצמו.

המקרה של אגנס הוא ההפך הגמור. כשאנחנו פוגשים אותה לראשונה, היא רק מתחילה לאבד את הקשר שלה עם העולם. ככל שהסיפור מתקדם, מצבה מחמיר, ולמרות שהיא השתפרה בשלב מסוים, לא עבר זמן רב עד שהיא הלכה בדרכה הקודמת.

אהבתי את האופן שבו הדמויות הוצגו. אנחנו עדים לאגנס שעושה דברים רעים, אבל מעשיה הופכים אותה לאדם, לא לנבל. אף אחד לא מושלם, אז לראות דמות שטעויותיה לא משמיעות אותה היה כמו משב רוח מרענן.

דמותו של שאג'י הוצגה בצורה מושלמת גם כן, במיוחד ביחסיו עם אמו. הוא אוהב אותה גם כשהיא גורמת לו כאב עצום, מה שמוכיח שאין קשר חזק יותר מאשר בין אם לילדה.