זה כואב.

כואב לי לדעת שהמדינה שלי, העם שלי, החברים שלי והארץ שאני קורא לה בית נמצאים בסכנה. כואב לי לדעת ש"החברים" שלי לא תומכים בי ושהעולם נראה אדיש למה שקורה. כואב לי לראות אנשים עדים לאירועים האלה בוחרים לעצום עין. איפה אלה שטוענים שהם תומכים בכל מטרה? אלה שדיברו למען "Black Lives Matter", שיתפו את סיפורי הגאווה שלהם, לא יכלו להפסיק לדבר על טלטלולקו, ומיהרו לפרסם מחדש מסרים פמיניסטיים. למה הם שותקים עכשיו כשזה זמן קריטי עבור חבריהם היהודים? מתי אנחנו סובלים? מתי הכי צריך אותם? כואב לי להבין שאכפת להם יותר מהמעמד החברתי ומהתדמית המקוונת שלהם מאשר מהאנושות. איפה האמפתיה והחמלה שלהם?

חברים קרובים סובלים, בוכים יומם ולילה, מחפשים חדשות על יקיריהם, ובכל זאת, הם שותקים כי זה לא נוגע להם. זה לא רק כואב; זה מפחיד.

אני מפחד שההיסטוריה עלולה לחזור על עצמה - מלחמה שנמשכת כבר יותר משנה, כשאף אחד לא שם לב או אכפת לו מלבד אלה שסובלים מההשלכות. חיוני לדבר על מה שקורה בישראל כדי למנוע מהעולם לשכוח את המציאות. נהגנו לומר, "לעולם אל תשכח, לעולם לא עוד", בהתייחסו לשואה. אבל נראה שהחברה שכחה, ​​העולם שכח, וזה קורה שוב. אני מפחד, חי בחוסר ודאות, לא יודע כלום. אני מפחד לצאת החוצה, להיות יהודי, להיות עד לגל האנטישמיות בימים האחרונים. היא לא רק גדלה; היא מתפוצצת, וזה הפחד הכי גדול שלי.

לאן זה יכול להוביל? למה זה עלול להפוך? האם אנחנו בטוחים? מה יקרה? אלו שאלות ללא תשובות, אך אינספור הפתרונות הפוטנציאליים משאירים אותי ער. 

ברגעים אלה, אנו מוצפים ברגשות, לא יודעים מה לומר, איך להרגיש, איך להגיב או איך להגיב. אלו זמנים קשים, ואנחנו צריכים אחד את השני. אנחנו צריכים את החברים שלנו, המשפחה, המורים וכל מי שסביבנו שיתמוך, יעזור, יגלה אמפתיה ויבין. אנחנו צריכים אחד את השני עכשיו יותר מתמיד.

בתקופות חשיכה אלו, עלינו לזכור את החשיבות של המשך עמידה איתנה וללא פחד. פחד יכול להיות מכריע, אך חשוב לא לתת לו לשתק אותנו. עלינו להמשיך להרים את קולנו, לשתף את סיפורינו ולתמוך זה בזה. אסור לנו לפחד מהאתגרים הצפויים לנו, אלא להתמודד איתם באומץ ובנחישות. יחד, נוכל לפעול למען עולם שבו אמפתיה, חמלה והבנה גוברים על שנאה ופחד.