לפני קצת יותר משלושה חודשים ביקרתי בישראל בתקופת שלום. אני אסיר תודה עד אין קץ שזכיתי לחוות את יופיה והדרה לפני ההתקפות הטרגיות והפתאומיות של חמאס ב-7 באוקטובר. במשך שבוע בערך, היה קשה מאוד לתפוס כיצד מקום כל כך יפה יכול לחוות דברים כה מחרידים. יצרתי חברים בישראל ופגשתי כל כך הרבה אנשים טובים. הידיעה שחבריי נאלצו להסתתר במקלטים ולברוח מהערים בהן הם גרו הפחידה אותי עד עמקי נשמתי. 

במהלך טיולי ביקרתי בנתיב העשרה, עיירה יפהפייה בת 900 תושבים הממוקמת ממש ליד הגבול עם עזה. שם השתתפתי ב"דרך לשלום", ולמדתי על החיים בגבול עזה. העיירה בנויה כך שהתושבים יוכלו להיתקל במקלטים תוך 5 שניות. כאשר הסירנות מתריעות על ירי רקטות של חמאס, לתושבי נתיב העשרה יש 5 שניות לפני הפגיעה. נבנו מספר מבנים כדי לעמוד בפני פגיעת הרקטות, או לפחות להפחית אותן. זה היה נכון במיוחד לגבי גן הילדים, שכוסה בשכבת מתכת בחלקו העליון כדי להאט את מהירות הרקטה, וכך להקל על הפגיעה ולמזער את מקרי המוות. אף אחד לא צריך לחיות בפחד מתמיד כזה, במיוחד לא בעיירה יפה כל כך עם קהילה מגובשת. לסיום החוויה, כל אחד מאיתנו כתב פתק על גב אריח קרמיקה עם עיצוב צבעוני, ואז נסענו לקיר הפנימי של הגבול. את פנינו קיבל ציור קיר המשתרע על פני מאות מטרים, עם עשרות אלפי אריחים המכסים אותו. הקיר הטיף לשלום ואהבה, וכך גם הפתק שהנחתי על גב האריח שלי. הנחת האריח שלי על הקיר הייתה שם נרדף לתפילה לתקווה. 

התקווה דעכה במהרה עם התרחשות האירועים ב-7 באוקטובר. נודע לי שנתיב העשרה נהרסה, כאשר 20 תושבים נהרגו ורבים נפצעו קשה. חשבתי על החוויה שלי בציור הקיר על הגבול וכיצד חמאס כנראה ראה את ציור הקיר כשהם הרסנו לחלוטין את חומת הגבול, התעלמו מקיומה ויצאו נגד כל מה שקידם. חשבתי על העיירה ועל התושבים וכיצד הם בוודאי נמלטו למקלטים, רק כדי שחלקם ייפגשו פנים אל פנים עם טרוריסטים. חשבתי, והכי חשוב, איך אפשר להיות כל כך קר לב ולרצוח אנשים חפים מפשע. 

אם לא הייתי בישראל הקיץ הזה, סביר להניח שהייתי מנותק יותר מהסכסוך. חלק גדול מליבי פועם בשביל ישראל, וזה כאב לי יותר ממה שמילים יכולות לבטא. כל יום אני מביט לאחור בתמונות מהטיול שלי ובוכה לעתים קרובות כשאני מבין כמה אני מתגעגע למדינה היפה שאני יכול לקרוא לה בית אפילו בלי להיות אזרח. לדעת כמה קשה נלחמו אבותיי למען קיומה של מדינה יהודית אחת במולדת אבותינו וכמה קשה העם היהודי ממשיך להילחם כיום על קיומה הופך את זה למיוחד עוד יותר. עכשיו יותר מתמיד, לא אפחד לומר עם ישראל חי.