בפרשת השבוע, פרשת ויקהל-פקודי, משה מכנס את עם ישראל ומדגיש שוב את חשיבות שמירת השבת ומפרט את החומרים הדרושים לבניית המשכן. עם ישראל ממשיך להביא חומרים רבים, עד שבסופו של דבר הוא נשאר עם כמות עצומה של חומר עודף. "והעם מביא יותר מהנדרש למלאכת המלאכה אשר צוה ה' לעשות. משה הוציא את הכרזה בכל המחנה: 'אל יתאמצו איש ואישה עוד למתנות למקדש'. ויחדל העם להביא" (שמות לו, ה-ו). ישנן אינספור פרשנויות שונות לפסוקים המעטים הללו. בעל הטורים מסביר שהתורה מציינת זאת כדי להכיר בכנותם של האנשים שהביאו חומרים נוספים. במקום לשמור את החומר לעצמם, הוא נשמר בקפידה ובבטחה. 

אז אם נרחיק את העין, ישנן דרכים רבות ושונות בהן אנו, עצמנו, יכולים להסתכל על פרשה זו ולנסות ללמוד ממנה. כל דבר ביהדות מכוון אותנו לתת. מצוות כמו צדקה, מתנות לעניים, משלוח מנות והלכות פאה. כל הזמן אומרים לנו לקחת צעד אחורה ולעשות יותר למען הקהילה סביבנו. זהו הבסיס של היהדות.

אז מדוע ה' דוחה את כל החומרים הנוספים? האם לא חשוב לשמור על ערכים אלה? במילים פשוטות, ה' לא רצה שהמשכן יהיה מוגזם. המשכן היה מקום פולחן עבור העם היהודי במסעו במדבר. בעוד שמבנה זה היה מלא בכסף וזהב, והיה מפואר ביותר, ה' באמת לא רצה שזה יהיה מוגזם. אם זה יהיה יותר מדי, זה יגרום להרגלי המשכן ולחסל אותו.

זהו מסר חזק מאוד, והוא חוזר על עצמו לאורך כל התורה. בעוד שנתינה חשובה בצורה יוצאת דופן והיא מרימה את הקהילה שלנו, לפעמים אנחנו צריכים לקחת רגע נוסף כדי לחשוב מהי המטרה, ואם נתינה היא באמת הדרך הנכונה להמשיך. אלוהים מעולם לא הרתיע נתינה, אלא להיפך. אנשים אלה זכו לגמול על כנותם, אלוהים דחה את עודפי החומרים שלהם, והחיים המשיכו הלאה.

שבת שלום,

שירה מרנשטיין