שמי אליה ליאם חג'ג'. אני מבאר שבע, ישראל, ואני בן 15. אני כאן כדי לדבר איתכם על החוויות שלי כנער שחי בישראל.

אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא שלי, קפוא במקומי בבית כששמעתי את האזעקה, קראתי "עזקה" בעברית. אחי תפס אותי ונשא אותי לממד, אזור מוגן שנמצא ברוב הבתים בישראל.

חדר בנוי ממתכת ובטון המכונה מאמאד יכול לעמוד בפני התקפות רקטות.

אחרי שחוויתי את זה בפעמים הראשונות, התחלתי לחוות פחד פתאומי בכל פעם ששמעתי צליל דומה לצליל של האזאקה.

ואני לא לבד שיש לי את הפחד הזה. לרוב החברים שלי יש את התכונה הזו ואני בטוח שיש רבים אחרים.

בישראל יש יום בשם "יום הזיכרון לחללי מדינת ישראל". יום זה מכבד את כל אנשי הצבא שנהרגו בעת מילוי תפקידם, כולל חיילים בגילאי 18 עד 23 וילדים צעירים שזה עתה סיימו את יום הלימודים האחרון שלהם ונרצחו על ידי מחבלים. באותו יום אנו זוכרים גם את התושבים שנהרגו בפיגועי טרור שבוצעו על ידי אנשים שהתעוררו בכוונה לרצוח יהודים.

שלושה מבצעים היו בעיצומם כשרק התחלתי לחשוב מה אתחיל לכתוב כאן. מעל 3,000 רקטות שימשו בשלושתם, היו אינספור פיגועי טרור, יהודים נהרגים בפריפריה של המדינה רק בגלל היותם יהודים, ויש אנטישמיות ברשתות הציבוריות והוצאת דיבה. זה אמור לספק לכם תובנה מסוימת לגבי מה שקורה בישראל, אבל זה לא יסביר הכל במלואו.

הלחץ שנגרם כתוצאה מפיגועים ואזעקות טרור, הידיעה שרוב העולם בז לך בגלל המקום בו אתה גר, והידיעה שזוהי ארץ עמך, פירושה שבכל מקרה, אתה ועמך לא תוותר. זהו בסופו של דבר מצבו של העם היהודי לאחר המבצעים השונים.

המדינה המספקת הגנה לעם שסבל רדיפות, פוגרומים, רצח עם, גירוש מאומתו וממדינות אחרות, כמו גם טרגדיות אחרות שרק מדגימות מדוע לנו כעם יש זכות לחיות במדינה הזו. אני חי כאן, ואני עושה זאת בגאווה.