התיקון הראשון לחוקה מבטיח לנו את הזכות לחופש הביטוי ללא הגבלות מצד הממשלה. או כך לפחות חשבנו. חופש הביטוי הוא משהו שיש לנו כאמריקאים מאז שנוצר מגילת הזכויות. אבל האם הוא באמת מובטח לכולנו?

התיקון קובע, "הקונגרס לא יחוקק חוק הנוגע לממסד דתי, או האוסר על מימושו החופשי; או מצמצם את חופש הביטוי...", אבל אז אנחנו רואים מקרים שבהם זה סותר. זה נובע מכך שאנשים לא רוצים לשמוע את האמת או מנצלים לרעה את התיקון הראשון כדי להבהיר נקודה.

ישנם רגעים רבים בחיינו בהם אנו מצונזרים, אך זה גורם לנו לתהות כמה באמת עולה חופש הביטוי. דוגמה לכך היא מצבם של קומיקאים. במהלך הופעות, חלק מהקומיקאים נאלצים ללכת על ביצים בגלל הבעיות הקשות ביותר עם צנזורה. קומיקאים רבים לא אכפת להם אם מה שהם אומרים פוגעני או לא, אך זה עלול להוביל את הקהל להעלות הפרות בפני פקידים מקומיים. היו מקרים רבים של צנזורה בה היו מעורבים קומיקאים, כמו ג'וש דני. ארבע מהופעותיו של ג'וש דני בוטלו עקב "תרבות הביטולים" והפרת חופש הביטוי בעת דיבור על פוליטיקה. זה רק מראה שרבים מצונזרים ונגרמים לתוצאות מיותרות.

השאלה האמיתית היא, האם חופש הביטוי הוא באמת דבר שיש לנו, האמריקאים, או שמא הכל אשליה? מניסיוני האישי, למדתי שבמצבים מסוימים, כמו בסביבת בית ספר, אין לי שום אמירה לגבי מה שקורה סביבי. אולי זה בגלל שאני נער, ולמבוגרים יש בראש את הרעיון הזה שבגלל שאנחנו צעירים יותר, אנחנו מבינים פחות על העולם מהם. וזה אולי נכון לגבי חלק, אבל זה לא לגמרי אוניברסלי. 

לנו [בני נוער] יש את הרעיון הזה שיש לנו את החופש לומר מה שאנחנו רוצים, אבל האם זה מגיע מאוחר יותר, כשאנחנו מגיעים לגיל 18? או שתמיד היה לנו את זה, אבל מבוגרים משתיקים אותנו כי הם חושבים שלא כדאי לנו? אלה שמושתקים הם אלה שמנסים לנווט את דרכם בעולם ולפתור את הבעיות שגרמו אלה שהשתיקו אותנו. זו צביעות.

לא רק שהיינו עדים לנזק שחופש הביטוי גורם לחברה שלנו, אלא שאנו גם רואים כיצד הוא משפיע על חיי היומיום שלנו. האם בבית הספר מותר לנו להשתמש בקלל בלי שסגל ההוראה שלנו יצעק עלינו? ממה שלמדתי, לא. השימוש בקלל, כמו מילת ה-F, הוצב בעולמנו כמשהו שאסור לומר או אפילו לדעת עליו/להיות מסוגל לומר עד מאוחר יותר בחיים. אבל ככל שאנו גדלים בסביבות אלה שפותחות אותנו לצדדים השליליים של העולם ולדברים שמסתירים אותנו מהם בגיל צעיר, אנו רואים את המציאות שצנזורה משחקת תפקיד בחיינו. 

חיים בשנת 2023, אנו רואים כעת שההורים/אפוטרופוסים שלנו והאנשים שאנו מעריצים מנסים לכסות על החלקים השליליים של עולמנו. וזה מגיע עם בגרות. אבל לכסות את זה כשאנחנו כבר יודעים על זה גרוע יותר מאשר לא לדעת בכלל. כי גרוע יותר להיות מושתקים מאשר לדבר את האמת.

אז המילים האחרונות שלי לחופש הביטוי: האם לקחתם את קולי? או שמעולם לא נתתם לי אחד בכלל?