הכל התחיל ביום חול אקראי. דיברתי עם אבא שלי על גביע העולם ועל איך הרגשתי שהשנה המשחק יהיה שונה מהאחרים. עם זאת, אף פעם לא חשבתי שכדורגל יוכל לאחד מדינה שלמה.

כדי להמחיש את מצבה של ארצי, ארגנטינה עוברת משבר כלכלי וחברתי גדול שיצר פילוג פוליטי חזק מאוד בתוך המדינה ואילץ אנשים רבים להגר למדינות אחרות.

עם זאת, ביום בו התחיל גביע העולם, כולנו היינו אחד: מדינה אחת, תשוקה אחת. כדורגל: זה היה הדבר היחיד שחשוב. אבל הארגנטינאים לא היו היחידים שאיחדו את עצמם, גם השחקנים היו צריכים להתחיל לחשוב על עצמם כקבוצה ולא רק כשחקנים אינדיבידואליים כדי לנצח. באמצעות המדיה החברתית, השחקנים שלנו אפשרו לנו ללמוד עוד על חוויותיהם מחיי היומיום שלהם כקבוצה כדי ליצור אמפתיה בארגנטינאים. משפחותיהם וחבריהם של השחקנים הראו לנו, גם דרך המדיה החברתית, שהם בני אדם, בדיוק כמו כולם. כך היה במקרה של שחקן העבר, קון אגוארו, שנותר מחוץ לתחרות בגלל בעיה פיזית, אך למרות זאת, באמצעות שידורים חיים, עבד כדי לתמוך בנבחרת כדי שהצופים יוכלו להרגיש כאילו הם קרובים מתמיד לאלילים שלהם.

משחק אחר משחק, כולנו, שחווינו משבר, התחלנו להרגיש שיש תקווה, שהפעם זה יקרה. וכשהמשחק האחרון הסתיים, כולנו יצאנו לרחובות להתחבק ולשיר יחד, למרות חילוקי הדעות הפוליטיים בינינו.

מה שאנחנו הארגנטינאים לוקחים איתנו מהחוויות האלה הוא לא רק זיכרון של כמה משחקי כדורגל; אנחנו גם לוקחים איתנו את הערכים: ערך המשפחה, החברות הטובה והעבודה המשותפת, כי בסופו של דבר, אחדות מחזקת אותנו. ומעל הכל, הגאווה של להיות ארגנטינאי תמיד שם.