בשנת 2020, מחקר PEW מצא כי 13% מבני הנוער בארה"ב חוו לפחות אפיזודה דיכאונית אחת. למרבה הצער, אני נופל תחת הסטטיסטיקה הזו. מאז תחילת שנות העשרה שלי, אני נאבק בדיכאון. דיכאון נראה שונה על כל אחד, אבל אצלי הוא מתבטא בחוסר שינה או יותר מדי שינה, דיסוציאציה, ספק עצמי, ולפעמים אפילו תחושה של אבדון מתקרב. תחושת "אבדון מתקרב" זו אינה מובנת על ידי רוב האנשים - ואני לא מאשים אותם; זה נשמע קצת טיפשי. אצלי תחושת האבדון המתקרב הזו מתבטאת כספירלות של דאגה לגבי העתיד: אם לא אקום מהמיטה לא אלמד, אם לא אלמד אכשל במבחן שלי, אם אכשל במבחן שלי לא אתקבל לקולג', אם לא אתקבל לקולג' אז... וכן הלאה וכן הלאה. תסמינים כאלה יכולים להיות מתישים מאוד, אבל עשיתי מאמצים להילחם בהם (גם כשהם לא נראה אפשרי). הצעד הראשון הקל ביותר עבורי תמיד היה מוזיקה. מוזיקה תמיד הייתה תרופה עבורי. מוזיקה מסוגלת להרים אותי מהספירלות הדיסטופיות כלפי מטה שלי ולעזור לי להחזיר אותי לעמוד על הרגליים. 

יצירת קשר עם עצמי ועם גופי תמיד הייתה הצעד הראשון שלי בדרך להשגת אנרגיה נפשית לריפוי. לפעמים, רק השמעת מנגינה קליטה או אנרגטית יכולה להוריד אותי למטה; גלגול הכתפיים, סיבוב הקרסוליים ותנועות קטנות אחרות מחזירות את תשומת ליבי לשרירים. התמקדות במילים וניסיון לעבד את המשמעות יכולים לתת למוח שלך פאזל יצירתי שאליו אתה צריך להפנות את האנרגיה המנטלית שלך. שירה יחד יכולה לעזור לווסת את הנשימה שלך. בחירת שיר שמחזיר זיכרון מקרקע יכולה להסיט את תשומת הלב שלך מהלחצים הנוכחיים שלך ולווסת את קצב הלב שלך. למוזיקה יש את הכוח לעשות זאת, היא באמת עושה זאת. 

אני זוכר שערב אחד הייתי בנקודת שפל ממש, וידעתי שאני צריך להוציא את עצמי מהמציאות שלי. נכנסתי למכונית שלי ונסעתי, מקשיב לניאל הורן. היכולת למצוא מפלט וזמן לעבד את המחשבות שלי הייתה הקלה, בלשון המעטה. שרתי יחד בלי שיפוט של אף אחד, ונתתי לרגשות הכבדים שלי להתפוגג. כשחזרתי הביתה הרגשתי רגוע, מאופק ומוכן להתמודד עם האתגרים שלפניי. 

למרות שכלים כאלה לא תמיד עובדים, זוהי תמיד נקודת התחלה מצוינת. אז בפעם הבאה שאתם נסערים, חרדים, מדוכאים או חשים רגשות חזקים אחרים, שימו שיר. כל שיר שהוא. נשמו בקצב, הקשיבו למילים והתחילו לעשות את הצעדים הבאים שלכם לעבר העתיד.