פרשת השבוע, הראשונה ממש - פרשת בראשית, עוסקת באחד הסיפורים המקראיים המוכרים ביותר, סיפור אדם וחוה. פרטי סיפור זה ידועים לציבור. אלוהים ברא את העולם, כולל את בני האדם הראשונים, אדם וחוה. ניתנה להם מצווה אחת; אסור להם לאכול מעץ הדעת. כאשר סירבו לציית לאלוהים, הם והנחש ששכנע אותם לאכול את הפרי האסור נענשו. הנחש נאלץ לזחול על בטנם ולאכול מעפר הארץ. חוה נענשה בכאב במהלך הלידה, כפי שקרא אלוהים: "ארבה יגונך ואת הריונך". לאחר מכן העניש אלוהים את אדם בגזירת עבודה. אלוהים גזר על האדם לעבוד כדי לייצר את מזונו, עד יום מותו.

קשה להתייחס לעונש של כאב ועבודה אינסופית כאל משהו מלבד, בלשון המעטה, כאל דבר שלילי. אבל השלכות אלו, למרות שהן קיצוניות, אינן שליליות באופן חד משמעי כפי שהן עשויות להיראות. סיפורם של אדם וחוה עושה יותר מאשר להסביר מדוע לנחשים אין רגליים; הוא מסביר את בריאת האנושות שלנו. הצורך לעבוד כדי לשרוד הוא חלק מהיותנו אנושי וזוהי חוויה משותפת שכולם חווים לאורך חייו. זהו מאבק, אבל זהו מאבק המשותף לכל האנושות.

עם זאת, מאבק זה אינו נטול תגמול. דברים חיוביים אינם קיימים ללא דברים שליליים. תגמול אינו קיים ללא כאב מסוים. כשאנחנו חייבים לעבוד קשה עבור משהו, זה תמיד מספק יותר מאשר אם הוא פשוט היה מוענק לנו. בנוסף, לעתים קרובות אנו מעריכים את הדברים הטובים בחיינו יותר משום שהם מלווים לעתים קרובות בלחץ. 

אנו מוצאים את אותה תפיסה כאשר התורה מתארת ​​לנו את בריאת האור. התורה אומרת לנו: "וירא ה' את האור כי טוב, ויבדל ה' בין האור ובין החושך". אם ה' ראה שהאור טוב, מדוע ה' לא ברא את האור שיהיה נוכח תמיד? היה צורך באיזון בין שניהם - לא רק אחד. אין אור בלי חושך, כשם שאין גמול בלי כאב. בעיקרו של דבר, החוויה האנושית שלנו נוצרה לא עם בריאתם של אדם וחוה, אלא עם עונשם של אדם וחוה.

‍

שבת שלום,

חנה Null, CRW אזורי יהודיה