פרשת השבוע, פרשת חיי שרה, נפתחת במותה של שרה ובקבורתה על ידי אברהם במערת המכפלה בחברון.

אברהם ויצחק שניהם הרוסים מאובדן אשתם ואמם, בהתאמה. אך אברהם מבין שעליהם להמשיך בחייהם. הוא מחליט שהגיע הזמן שיצחק יתחתן. לכן, הוא שולח עבד למצוא אישה ליצחק. העבד, אליעזר, מתכנן מבחן כדי למצוא אישה צדיקה ומתאימה. הוא נח ליד באר ומחליט שהוא יבקש מהנשים שהוא רואה מים, והאישה הראשונה שתציע גם היא לגמליו מים תהיה אשתו של יצחק.

רבקה היא האישה הראשונה שמופיעה ליד הבאר ומיד מציעה מים לאליעזר ולגמליו. אליעזר מביט ברבקה בפליאה, נדהם ויראת כבוד מכך שרבקה הגיעה ועברה את ניסיונו במהירות.

רבקה חוזרת לכנען עם אליעזר, שם יצחק מתאהב בה מיד ומתנחם לבסוף על אובדן אמו. בסוף הפרשה, אברהם נפטר בגיל 175 ונקבר לצד שרה על ידי שני בניו הבכורים, יצחק וישמעאל.

אבל רגע. פרשה זו היא "חיי שרה", המתורגמת לחיי שרה. אך שרה מתה כמעט מיד בטקסט. אז מדוע פרשה זו אינה נקראת "מות שרה", או כותרת הולמת אחרת?

למרות ששרה מתה בתחילת הפרשה, נוכחותה עדיין מורגשת. יצחק מתאבל על אובדן אמו, ואינו זוכה לנחמה עד להגעת רבקה. חייה של שרה נשמרים בחייו של יצחק.

פתגם נפוץ אומר שלכל אחד יש שני מוות. הראשון פיזי, ושוב בפעם האחרונה שמישהו אומר את שמו. שרה היא האם של היהדות. אנו אומרים את שמה כל יום, בתפילותינו ובטקסטים שלנו. אנו מסרבים לתת לה למות מוות שני, ובמקום זאת בוחרים לחגוג את חייה, בדיוק כפי שעושה כותרת הפרשה הזו.

חגיגת החיים משתרעת מעבר לפרשתנו ונכנסת גם לחיי היומיום שלנו. כשאנחנו ניצבים בפני מצב מצער, כולנו צריכים לקבל החלטה. במה אנחנו מתמקדים? האם אנחנו נותנים לשלילי למשוך אותנו למטה? או שאנחנו מתמקדים בחיובי, מקבלים את מה שאנחנו לא יכולים לשנות ומיייפים את מה שאנחנו כן יכולים לשנות?

חיי שרה מלמד אותנו להתמקד בטוב, ומדגיש שהחיים והשמחה קיימים גם במקום בו אנו הכי פחות מצפים להם.

‍

שבת שלום,

שליחת CVR, סופי ציטרון