מאז שהייתי בן 4 תמיד הייתי מעורב במשהו שקשור למוזיקה. התחלתי עם שיעורי פסנתר ושירה. אחר כך עברתי לתיאטרון מוזיקלי, ואפילו התנסתי קצת בגיטרה וריקוד. בקיצור, מוזיקה תמיד הייתה חלק בלתי נפרד מחיי.

כשהמגפה החלה, עולם המוזיקה ספג את אחת המכות הגדולות ביותר. הרי מה הטעם בהפקת מוזיקה אם אי אפשר לשתף פעולה ולשתף את האמנות שלך? כיתת המקהלה שלי בבית הספר, בדומה לתוכניות מוזיקה רבות אחרות במדינה, לא הצליחה לעבור באופן מלא ומוצלח ללמידה וירטואלית כי זה פשוט לא אותו דבר. ניסינו להשלים את חוסר האינטראקציה עם עריכת וידאו ושפע של אתרי אינטרנט לחינוך מוזיקלי, אבל שום דבר לא הצליח ללכוד כראוי את הקסם של שירה משותפת בחדר אחד ובנייה על האנרגיות של כל אחד. 

בכל דצמבר, מקהלות ותזמורות המצטיינים בבית הספר שלי מעלות הפקה בשם מדריגלים. זוהי למעשה סוג של תיאטרון חי או ארוחת ערב ומופע. הקהל יושב ליד שולחנות שם הוא נהנה מארוחה וצופה בהצגה המתרחשת באנגליה האליזבתנית. האירוע מצוין גם בשירי חג עליזים. 

בשנה שעברה, המופע הוקלט מראש ופורסם ביוטיוב, אבל באופן כללי, מצאתי את עצמי חסר התלהבות. כלומר, בלי האנרגיה של הקהל, היה קשה לדמיין את זה כהופעה אמיתית. עם זאת, השנה, חזרנו להופיע! למרבה הצער, לא הוגש אוכל השנה וכולנו היינו צריכים לעטות מסכות, אבל חבריי הזמרים, המוזיקאים ואני פשוט שמחנו לחזור להופיע. 

רגע לפני ההופעה שלי, התחלתי קצת לדאוג כי יש לי את השורה הראשונה בהצגה, מה שאומר שאני צריך להתחיל את ההצגה. לפני שההצגה מתחילה, כל המבצעים יוצאים לקהל כדי לברך אותם, ואחרי הרמז שלי (צלצול פעמון), אנחנו מתחילים. כשכל המבצעים דחפו את הדלת ויצאו לקהל, כל החרדות שלי נעלמו. כבר לא הייתי דינה; הייתי הסדרנית והייתי אמורה לתת לקהל את ההצגה הכי טובה בחייהם.

צלצלתי בפעמון בקול רם וברור והרגשתי את כל העיניים נשואות אליי בפעם הראשונה מזה שנתיים, ואהבתי את זה! תמיד לקחתי את מה שנקרא ריגוש ההופעה כמובן מאליו. אבל, אחרי ההופעה הזאת, הבנתי את כל מה שחסר לי. התקווה היחידה שלי היא שההופעה שלי תקרין את החיוך ששכב מתחת למסכה שלי!