קטע זה לקוח מסיפור קצר שכתבתי בעצמי ביום בהיר, כשצפיתי בעננים היפים בשמיים, שאני מאוד אוהב. אלו הם אוסף של מחשבותיי מתוך רגשות של אהבה, מאבק ורצון להשתפר :

זה היה יום שמשי בנובמבר, העננים חולפים על פניי בשלווה נצחית. יכולתי להרגיש את אור השמש קורן על לחיי הוורודות, כשאני מביטה אל השמיים המאיימים שמעל. אני תמיד מצפה לצפות ביופי הזה כשהוא הופך למיליון חזיונות עם בד האור העצום שלה. 

היא כמו ערפל, מקררת ומגנה. חיבוק מנחם. והצבעים הם כמו הציור הכי יפה בעולם. אני מרימה את מבטי ומתפללת 'אנא תן ליופי להגיע אליי כל יום כמוך'. אני כל כך זקוקה למפלט ולסיבה לאהוב את החיים שוב.

רק שלא נותר דבר לאהוב. אין ניצוץ, אין צחוק, אין תקווה. אין הרפתקה. אני מרגיש את מחשבותיי מהרהרות. נכון שיש אנשים לאהוב, אבל אני לא אנשים. אני אחד כזה, ובלי חופש פנימי, אני לא יכול להיות אני עצמי.

בעוד המוזיקה מהטלפון שלי ממלאת את נשמתי ברעד, אני מרגישה את עצמי בורחת לעולם אחר. אשליות מנחמות את מוחי המודלק והבהל. שמתי את האוזניות שלי בפעם הרביעית באותו שבוע כדי לחוש את ההמנון של הנלהב, כשהן מסתובבות במוחי.

אני מרגישה כאילו אני באחד מאותם בתי כיף ביריד המדינה של אריזונה, כי הם בהחלט כיפיים, אבל גם מכריעים וצבעוניים מדי. המחשבות היו משתלטות עליי, כמו מיליון מראות ששופטות את השתקפותי ומפילות אותי לרצפה המלוכלכת כל כך עם חבורות של ילדים קטנים שדורכים ברגליהם וצוחקות על הליצן המצחיק בתקרה. לולאה, מסתובבת ומסתובבת עד שאין לאן ללכת ובחילה חזקה מדי שקשה להיות ליד מישהו.

אבל ידעתי שתמיד יש לי מקום בטוח להסתתר בו וזה נתן לי את השלווה להתמיד. ולכן השמיים יפים בכל דרך ואני משתוקק לצפות בהם במהלך כל טרנספורמציה כדי שיוכלו להרגיע את נשמתי האדירה לעולם האמיתי של כיף.

גילוי עצמי יהיה גם מפחיד וגם מאיר עיניים. לפעמים זה מרגיש כאילו אתה על גג העולם, ולפעמים זה מרגיש כאילו שום דבר לא הלך כמתוכנן. חשוב להבין שזה בסדר להתפתח כאדם, גם אם זה אומר לשחרר משהו שפעם אהבת, אבל גם לשמור על הדברים היפים קרובים. זה בסדר להיאבק, אבל המפתח להצלחה הוא ללמוד מזה ולהיות הגרסה הטובה ביותר של עצמך בכל יום.