רוב פרשת השבוע נקראת כמו המדריך שהגיע עם השולחן שלי. שימו את הבורג הזה כאן, את החלק הקטן שם, את הגדול יותר כאן. אבל הפרשה לא מתחילה כך. הפרשה מתחילה כך; משה קרא לכל עדת בני ישראל לקהל, ואמר להם: "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות. ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת מנוחה תהיה לכם, קדש לה'... לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". לאחר מכן התורה ממשיכה לדבר על הוראות בניית המשכן.

הניגוד הזה הזכיר לי שני הוגים יהודים שלמדתי עליהם בשיעור שלקחתי. הרב סולובייצ'יק והרב אברהם יהושע הרב השל. הרב השל והרב סולובייצ'יק מדברים הרבה על מושג הקדושה, היכן הוא נמצא ומהיכן הוא מגיע. הרב סולובייצ'יק מלמד אותנו שכבני אדם בעולם פיזי אנו זקוקים למשהו נוכח במציאות שלנו כדי לחבר אותנו לאלוקים, כמו זמן ומרחב. הרב סולובייצ'יק מלמד אותנו שזהו תפקידה ומטרה של ההלכה. החוקים שלנו נועדו לעזור לנו לנהל את האופן שבו אנו משתמשים במרחב שלנו ואת מה שאנו עושים עם הזמן שלנו. זה רעיון שבאמת מהדהד בי באופן אישי. אני עצמי הייתי במסע דתי משלי בשנים האחרונות של חיי, בחיפוש אחר קדושה. כשהייתי צעיר יותר, ידעתי שאני מאמין באלוקים, אבל אלוקים נראה כמו רעיון כל כך רחוק. אלוקים וקדושה היו רחוקים, לא משהו שהיה בהישג יד שלי. במקום זאת, היה פשוט יותר להתמקד בטקסים מאשר לנסות למצוא רוחניות חמקמקה. זה התחיל עם כמה חגים יהודיים שנתיים כמו ימי חג המולד, חנוכה ופסח. תמיד דאגתי לעשות דברים בצורה "נכונה", אז נהייתי אובססיבי לביצוע הטקסים האלה כראוי. עודדתי את משפחתי להתחיל להשתמש בנרות אמיתיים לחנוכה, במקום בנרות חשמליים. התחלתי לעשות את טקס בדיקת חמץ, לחפש את החמץ בעזרת הכף והנוצה שקיבלתי בבית הספר העברי. וידאתי שהסדר שלנו יתנהל לפי הסטנדרטים ההלכתיים.

בימים הנוראים, הרגע האהוב עליי היה כאשר נשמעו צלילי the shofar היה ממלא את כל החדר בנימתו הטהורה והיפה. מצאתי משמעות, נחמה, קדושה ואלוקים בטקסים, אבל הרגשתי שאני צריך יותר. לאט לאט, התחלתי ללמוד כל מה שיכולתי על מחשבה ומנהגים יהודיים והתחלתי לשלב אותם בחיי. טקסים כמו קידוש שבת ומוציא הפכו למנהג סטנדרטי עבורי. גם בבקרים של שבת התחלתי ללכת לבית הכנסת באופן קבוע יותר. בניתי את הסוכה הראשונה שלי, אם כי ללא הצלחה. בשנה שלאחר מכן קניתי אחת, ובכך שילבתי את היהדות במרחב ובזמן שלי.

אני מאמין שככל שאנו משלבים יותר טקסי מרחב וזמן בחיינו, כך אנו חשים קרובים יותר לקדושה ולקב"ה. כפי שאומר הרב סולובייצ'יק, במקום להביא את עצמנו לעולם הקב"ה, אנו יכולים שהקב"ה יוריד אל תוך שלנו, כי התורה יודעת שאיננו יכולים להימלט מקיומנו החומרי והארצי, וגם לא רוצה שנעשה זאת. אנו נחוצים על פני האדמה הזו, ואסור לנו לשכוח לעולם את העבודה החשובה שאנו אחראים לה על פני האדמה, כגון רדיפה אחר צדק, הזנת הנזקקים ודאגה לרווחתם של הסובבים אותנו. ההלכה שומרת עלינו מקורקעים בעולם הזה, היא מונעת מאיתנו לנסות למצוא את ה' במרומים ולשכוח את קיומנו ושליחותנו הארציים. במקום זאת, היא מורידה את ה' אלינו. היא מאפשרת לנו להיות גם בקשר עם ה' וגם מחוברים באופן אינטימי לעולם סביבנו.

למרות שדת מה שהרב סולובייצ'יק מכנה " הומו רליגיוסוס" , דת של בריחה מהעולם הזה כדי לטהר את רוחנו, יכולה להיראות משכנעת יותר מגבולות הזמן והמרחב, כבני אדם עלינו להישאר מקורקעים בעולמנו. "אדם ההלכה משתוקק להוריד את הנוכחות האלוהית והקדושה אל תוך המרחב והזמן, אל תוך הקיום הארצי הסופי". במילים אחרות, שתי המצוות בפרשתנו, שבת ובניית המשכן, מציעות לנו דרך להתחבר לאלוקים בשתי המציאויות הנוכחיות של העולם הזה, המרחב והזמן.

אבל הוספת כמה חוקי שבת לפני הוראות המשכן נועדה להזכיר לנו, כדברי רבי השל, "אסור לנו לשכוח שלא דבר הוא שמעניק משמעות לרגע, אלא הרגע הוא שמעניק משמעות לדברים". התפילה במשכן הייתה קשורה לזמן. שירותים וקורבנות שונים לימים הרגילים, לשבת ולחגים. לא המשכן נתן משמעות לשבת, אלא השבת שנתנה משמעות למשכן.

אלוקים נותן לנו קדושה במרחב רק משום שבני אדם זקוקים למרחב. זמן ואלוקים אינם פיזיים, אלא נצחיים, ולכן שבת, הכלי שלנו לקידוש הזמן, עדיין קיימת. עם זאת, דברים שתופסים מרחב עשויים להיות פיזיים, אך הם זמניים בלבד, לכן המשכן (ומאוחר יותר בית המקדש) היה רק ​​שיטה זמנית לקידוש המרחב. שבת מוזכרת לפני המשכן כדי להזכיר לנו שקדושה לא ניתן למצוא רק במרחב המשכן, אלא חשוב מכך, בזמנים וברגעים הקדושים שאנו יוצרים בחיינו.      

שבת שלום,

מטאו לוין

שליח, אזור מנהטן