התעוררתי הבוקר. קמתי מהמיטה, התארגנתי לבית הספר, והשתתפתי ביום לימודים של 7 שעות. אכלתי היום 3 ארוחות מלאות. זה חורף, והימים קרים בעוד שהלילות קרים יותר. חזרתי הביתה היום, התקלחתי במים חמים והתלבשתי בחום. ירד גשם אתמול בלילה, אבל הייתי במיטה החמה שלי, יבשה מטיפות המים. אבל לא לכל האנשים יש את המותרות האלה.

במשך שתים עשרה השנים הראשונות לחיי, לא ראיתי את כל הדברים האלה כמותרות. פשוט חשבתי שזה משהו שיש לכל אדם. כשהתחלתי ללמוד בתיכון, הלכנו להכשרה לכיתה ח', שבה כל ועדה בבית הספר הפעילה תוכנית שהדגישה את מה שהיא עושה ואת מה שהיא מייצגת. תוכנית ועדת ההסברה הכינה שקיות מרק עם מצרכים חיוניים ביותר עבור האנשים החלשים במדינה כדי שיאכלו אותם. חשבתי שזה הדבר הכי מוזר בעולם כולו. למה יש אנשים בעולם שלא אוכלים 3 ארוחות ביום? אחרי ששאלתי אנשים על זה, כל תפיסת העולם שלי השתנתה. פתאום הבנתי שלא כל אדם אוכל 3 ארוחות ביום, ישן במיטה חמה, או אפילו בעל בית. יש אנשים שאפילו לא קמים מהמיטה...

מיד החלטתי שזה יהיה מקומי בבית הספר. אחרי שנה של חברות בוועדה, נחשפתי למגוון רחב של מצבים של מצוקה, כל אחד ייחודי לשאר. הייתי מעורב כל הזמן ביוזמות רבות שמטרתן לספק הקלה למצבים אלה. כשהתחלתי ללמוד בכיתה ט', כל חיי התהפכו. אמי התחילה לעבוד בבית חולים. לא בשום בית חולים, בית החולים לילדים נלסון מנדלה. בפעם הראשונה שדרכתי בבית החולים הזה, הייתי המום. זה היה בית החולים היפה ביותר שראיתי אי פעם. אבל אז הם התחילו לקבל חולים... וכפי שהשם מרמז, כולם היו ילדים. הבכור אולי בן 10. כילד בן 10, נהגתי לרוץ, לשחק משחקים, לאכול כל מה שרציתי. הילד בן ה-10 הזה לא יכול לקום מהמיטה, הוא לא יכול לשחק משחקים והוא אפילו לא יכול לאכול שוקולד חלב. הלב שלי התנפץ למיליון רסיסים. זה היה הזמן, הזמן שלי.

הגיע הזמן שלי להושיט את ידי לאנשים במצוקה. בשנה האחרונה לקחתי חלק ביוזמות אחרות שמישהו אחר תכנן. אבל עכשיו, הייתי צריך ליצור יוזמה. הרעיון שלי: לגרום לקבוצת ילדים מבית הספר שלי לבקר את הילדים האלה בבית החולים ולהראות להם אהבה. בהתחלה, לא הייתי בטוח שמישהו יאהב את הרעיון שלי או ירצה להשתתף. הורשיתי להביא איתי רק 25 ילדים מבית הספר כדי שלא נעמיס עליהם, דאגתי שלא אגיע ליעד שלי של 25.

טעיתי. הם עלו על כל הציפיות שלי, הייתי כל כך המומה ממספר האנשים שרצו להיות מעורבים. קיבלתי את הרשימה שלי של 25 אנשים ויצאנו לדרך! אני אף פעם לא יכולה לתאר את התחושה שהייתה לי במהלך הטיול הזה. מתוך אינספור הפעמים שהייתי בבית החולים, מעולם לא ראיתי את הילדים כל כך מאושרים.

כשהלב שלי התמלא בשמחה עצומה, החלטתי להמשיך בפרויקט הזה וליצור עוד דברים למען אנשים נזקקים. עשיתי בדיוק את זה. ככל שאני מתקרב לאמצע שנת הלימודים שלי בכיתה י"א, מאז המשכתי בפרויקט הזה, ניהלתי פרויקט ליצירת ערכות לעובדי שירותי בריאות, גזרתי את שיערי ותרמתי אותו לילדים חולי סרטן פעמיים, והמשכתי להתנדב באינספור יוזמות אחרות. אני מתנדבת במקלט לכלבים בכל שבת, אני אוספת כסף ומוצרי מזון לילדים חסרי בית, ועוד הרבה יותר.

אני לא עושה שירות קהילתי כי אני צריכה עשרים שעות כדי לסיים את הלימודים, או בשביל הכרה. אני עושה שירות קהילתי כי אני בכיתה ח' מצאה מקום בנשמתה לעשות כל שביכולתה כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר. אני לא מקבלת תשלום על מה שאני עושה, אני עושה את זה כי לראות את החיוכים על פניהם של הילדים האלה, של עובדי שירותי הבריאות, ולראות את הזנב של הכלב מכשכש זה מתגמל יותר מכל סכום כסף.

אין לי תרופה לקורונה ואין לי המון כסף לתרום ולקנות פריטים לאנשים נזקקים, אבל יש לי את היכולת להעלות חיוך על פניו של מישהו ולהפוך את יומו להרבה יותר טוב. ככה אני הופך את העולם למקום טוב יותר.

היום אני שואל את עצמי, האם ליאור תלמידת כיתה ח' תהיה גאה? האם היא תרצה להיות מעורבת בכל התוכניות האלה?
התשובה היא כן, וככה אני יודע שאני עושה משהו נכון.