בפרשת השבוע, פרשת קדושים, אנו קוראים את הפסוק הבא: "אל תדברי על בני עמך, ואל תעמוד בחיבוק ידיים בדם חבריך" (ויקרא יט, טז). פסוק זה משמש כאזהרה מפני החטא הידוע של לשון הרע, התייחסות רעה לזולת.

בפרשת "מצורע" שפורסמה בשבוע שעבר, קראנו על אדם שחולה במחלת הצרעה. מדוע אדם מקבל צרעה והופך ל"מצורע"? כדי להבין זאת, עלינו לחקור את המילה העברית "מצורעה". "מצורעה" היא מילה יוצאת דופן, שכן מבחינה טכנית היא ראשי תיבות של "מוצאי שם רע". מי שמדבר לשון הרע, אשם במוצאי שיים רע, הוצאת שם רע על אחר, ועונשו הוא להיות מצורע.

האמת היא שבזמן כזה או אחר, כולנו היינו אשמים בדיבור רע על אחרים או אולי אפילו ברכילות. אני יודע שאני כזה. אפילו הדמויות המופתיות ביותר שלנו בתורה אשמות בלשון הרע. ניקח לדוגמה את מרים. אנו קוראים בתורה שמרים מדברת רע על משה ועל אשתו הכושית, ציפורה. ייתכן שהיא אפילו דיברה בזלזול על מוצאה האתני של גיסתה. כדי לגנות את דבריה הגזעניים והמזיקים של מרים על אחיה וגיסתה, אלוהים מכה את מרים במחלה שמשאירה את עורה לבן מתקלף, כמו צרעת. מכיוון שצרעתה נבעה מדבריה בלשון הרע, אנו רואים את הסיבה הסופית למחלת העור. בדיבור רע על אחרים, מרים השתתפה בדה-הומניזציה של משה וציפורה, ויזמה תהליך שסופו בלתי ניתן לשליטה. העובדה שאפילו מרים, נביאה, מנהיגה ומושיעה, צריכה להיפגע במחלה זו מחזקת את המסר שאף אחד אינו מושלם. כדי שנוכל להפוך לעצמי האלוהי והטהור ביותר שלנו, עלינו להכיר בפגמים ובמעשי הרע שלנו ולהכיר בפעמים שאנו אומרים ועושים את הדבר הלא נכון.

לפעמים ההשלכות של מעשינו נראות קשות, אבל זה מאוד מנחם לדעת שה' אוהב אותנו ובאמת רוצה שנשתפר, גם אם אנחנו מוכים במציאות הקשה של החיים ובכאב כתוצאה מכך. ה' אוהב אותנו בשברוננו ורוצה שנהפוך לבני אדם טובים ושלמים יותר. בשבת הזו, כשאנו קוראים רבות מהחוקים המוזכרים בפרשת קדושים, מי ייתן ושיעוריהם של מרים ומשה יזכירו לנו את המצווה הגדולה להיות אדם טוב לב. הבה לא נמהר לשפוט או לדבר בקשיחות זה על זה. הבה נזכיר שהמילים והמעשים שלנו חשובים. הבה כולנו נדבר בשפה של טוב לב, חמלה, אחריות ותיקון עולם.

שבת שלום,

אמה ג'ייקובסון

שליחת מועצת העיר קנזס