אמריקה היקרה, 

מה אנחנו עושים? אנחנו חיים בעולם שבו לנוער שלנו יש תקווה מופחתת כתוצאה מפעולותיהם של המבוגרים. אנחנו ממלאים את הרשתות החברתיות בהערות "סרקסטיות" מלאות שליליות וקריאות נואשות לשינוי. האנשים שאמורים להיות עתיד האומה הזו מדמיינים רק עתיד ניהיליסטי של עגמומיות ודיכאון, לא עתיד של שגשוג ושמחה. הרשתות החברתיות, החוליה המחברת את הדור הצעיר שלנו, יצרה קשר שאין שני לו לאורך המגפה. ובכל זאת, אפילו עם פלטפורמות אלו המסייעות לדור שלנו במאמצי התקשורת, אנחנו נותרים מעלים זיכרונות מהעבר ודואגים לגבי העתיד.

בימים אלה, כמעט בלתי אפשרי למצוא פוסטים ברשתות החברתיות שמודים בשגשוג במדינה הזו. ילדים ניזונים מייאוש המבוגרים, קוראים כותרות חדשות מוצפות בחושך וייאוש. כל כך קשה לנו למצוא את האור בקצה המנהרה, למצוא סיבה כלשהי להיות אופטימיים.

זוהי סוגיה שהיא יותר מפוליטיקה, יותר מגזע, יותר מדת. זהו עתידנו. אנחנו אומה מפולגת מתמיד - מה קרה לפטריוטיות המפוארת שהייתה לנו פעם? זמנים קשים כמו ה-11 בספטמבר ומלחמת העולם השנייה הוכיחו את עצמם כמאחדים את האומה שלנו - למה זה לא יכול להיות המצב עכשיו? מה קרה למדינה שכולנו היינו כל כך גאים לחיות בה? אנשים חיים בבושה לנופף בדגל האמריקאי, נבוכים מהמקום שהפך אותנו למי שאנחנו. האם זה באמת העולם שאנחנו רוצים לחיות בו? 

בבקשה, מבוגרים, אתם המנהיגים שלנו. אנו נושאים את עיניכם, אנו רוצים שתראו לנו כיצד להצליח. ובכל זאת, כל מקרה של הצלחה באומה שלנו נראה כמלווה רק במאבקים. זה כמעט כאילו אנו חיים במדינה שבה איננו רוצים לראות אחד את השני משגשג. איזה מין מודל זה? איך אתם יכולים ללמד אותנו בבית הספר לכבד את חברינו ולחגוג את ההישגים שלנו, ובכל זאת, בעולם האמיתי, האנשים שאמורים להוות לנו דוגמה אפילו לא מצליחים להוציא מילת שבח לצד השני? אנו לומדים ספורטיביות בספורט שלנו, ובכל זאת שם נראה שהאיבה נגמרת. מתי בהיסטוריה שלנו למדנו ששנאה פותרת בעיות? מעולם לא. אפילו פעם אחת עוינות ופילוג הוכחו כפתרון. אבל, מסיבה כלשהי, אנו ממשיכים להסתובב ולהעמיד פנים שזה יפתור את עצמו. שהנשיא הנכון ירפא את האומה שלנו באורח קסום. שינוי חברתי מגיע דרך האזרחים, לא מהאדם האחראי.

החוקה שלנו אומרת לנו שאנחנו, העם, בעלי הכוח, שאנחנו מנהלים את המדינה הזאת. עכשיו, כוח כזה אולי לא מגיע לכולנו דרך החוק, אבל הוא בוודאי מגיע עם הפעולות וההחלטות היומיומיות שלנו. אולי לא תאמינו לזה או תשימו לב לזה, אבל הילדים ילכו בעקבותיכם. בחרו בשמחה, לא בעגמומיות. הראו לנו את האופטימיות שלכם, לא את הפסימיות שלכם. אם אתם סומכים על האומה הזאת, גם אנחנו נסכים.

אולי קשה כרגע לראות את האור בקצה המנהרה, אבל יחד, אתם יכולים להיות האור הזה עבורנו. העניקו לנו את דימויי ההישג, את אמונות האמונה באומה חזקה. תנו לנו תקווה לעתיד טוב יותר. 

כולנו גדלנו על השאלה "האם הכוס חצי ריקה או חצי מלאה?". אנא, מבוגרים, הראו לנו שהכוס חצי מלאה. 

בְּכֵנוּת,

העתיד