18 ביוני 1984 בדנוור, קולורדו: חברי הקבוצה הלאומנית הלבנה בשם "המסדר" רצחו את אלן ברג, שדרן רדיו יהודי. 19-21 באוגוסט 1991 בניו יורק, ניו יורק: במהלך מהומות קראון הייטס, תושבים פנו נגד תושבי חב"ד אורתודוקסים. 1 במרץ 1994 בניו יורק, ניו יורק: ראשיד באז ירה לעבר טנדר שהחזיק 15 תלמידים אורתודוקסים של חב"ד-ליובאוויטש, הרג אחד ופצע שלושה נוספים. 10 באוגוסט 1999 בלוס אנג'לס, קליפורניה: תומך בעליונות לבנה, ביופורד או. פורו ג'וניור, פתח באש במרכז הקהילתי היהודי נורת' ואלי בגרנדה הילס, ופצע חמישה בני אדם. 28 ביולי 2006 בסיאטל, וושינגטון: נוויד אפזאל חק ירה בשש נשים כשנכנס לבניין הפדרציה היהודית של סיאטל רבתי, והרג אחת. 10 ביוני 2009 בוושינגטון הבירה: ג'יימס וונקר פון ברון, תומך בעליונות לבנה, פתח באש במוזיאון הזיכרון לשואה בארה"ב. 13 באפריל 2014 באוברלנד פארק, קנזס: ניאו-נאצי, פרייזר גלן מילר ג'וניור, ירה והרג שלושה בני אדם בסך הכל כשפתח באש לעבר מרכז הקהילה היהודית של קנזס סיטי רבתי וכן לעבר כפר שלום, קהילת גמלאים יהודית. 27 באוקטובר 2018, בלב הקהילה היהודית האישית שלי, פיטסבורג, פנסילבניה: רוברט גרגורי באוורס, גבר לבן ותומך בעליונות לבנה, ירה והרג 11 בני אדם ופצע שישה נוספים בירי המוני בבית הכנסת "עץ החיים" בשכונת סקווירל היל, לציון יום הפיגוע הקטלני ביותר על הקהילה היהודית בארצות הברית.

אולי קראתם את כל זה ותהיתם מדוע השתמשתי בחצי עמוד רק כדי לפרט אירועים שונים. מה שאתם לא יודעים הוא שיש עוד הרבה יותר מאיפה זה הגיע. יכולתי למלא עמודים על גבי עמודים רק ברשימה של פשעי שנאה אנטישמיים. השאלה היא, למה אני חייב? למה אתם כבר לא יודעים? למה לא אכפת לכם כבר? למה אני חייב להיות זה שמביא את זה לתשומת ליבכם? למה לא מקורות החדשות הגדולים, או בנס כלשהו, ​​הנשיא, מביאים את זה לתשומת ליבכם? כל אלה שאלות שאני לא יכול לענות עליהן, אבל מה שאני יכול לעשות זה לנסות כמיטב יכולתי לשנות את הנורמות האלה ולהפיץ את הבשורה.

אנטישמיות מוגדרת במילון מרים-וובסטר כ"עוינות או אפליה נגד יהודים כקבוצה דתית, אתנית או גזעית". נראה לאחרונה שרבים זקוקים לתזכורת לכך שהאנטישמיות לא הסתיימה עם השואה. יהודים והקהילה היהודית ממשיכים להיות קורבנות של שנאה והאשמה. השואה הסתיימה בשנת 1945, אך בשום שלב לא הופיעה כותרת חדשותית שאומרת "היי לכולם! האנטישמיות נגמרה! עכשיו אתם יכולים לספר בדיחות על ששת מיליון היהודים שנהרגו במחנות הריכוז, ובזמן שאתם כבר שם, אתם יכולים לספר גידופים אנטישמיים כרצונכם". אז למה, כשבני נוער יהודים הולכים במסדרון, הם שומעים בדיחות על "שריפה בתאי גזים", ומילים כמו "קיקי" נזרקות לכיוונם? למה, כשבני נוער יהודים נכנסים לשיעור התעמלות בבוקר, הם רואים שמישהו ריסס צלב קרס על קיר חדר ההלבשה? ולבסוף, למה, כשבני נוער יהודים סובלים מזה, אין שם אף אחד להישען עליו והם חייבים להילחם בזה לבד?

שמי רייצ'ל באש. אני בת 16, ואני תלמידת כיתה י"א בתיכון בגבעות הצפוניות של פיטסבורג. נולדתי בדנוור, קולורדו, למשפחה דתית מעורבת. אמי נולדה וגדלה קתולית, בעוד שאבי נולד וגדל יהודי. כשגדלתי, חגגנו ותרגמנו מסורות משתי הדתות. כשהייתי בת שש, עברה משפחתי לפיטסבורג, פנסילבניה. כשהייתי בת 11 בערך, הוריי הציעו שאשקול באיזה נתיב אני רוצה ללכת מבחינת דתי. אחרי שהלכתי לתפילה אחת בבית הכנסת ולשיעור אחד בבית ספר עברי, ידעתי שהקהילה היהודית מתאימה לי. כשסיפרתי להוריי שזה מה שאני רוצה לעשות, אמי אמרה לי שהיא רוצה לצאת איתי למסע, ושהיא תתגייר ברגע שתוכל. בערך באותו זמן, אחי הגדול החליט שגם הוא רוצה להתחיל את המסע להיות בת מצווה. למרות שאחי ואני היינו נרגשים מאוד מההחלטה שלנו, הורינו הבינו שהם צריכים לשבת בינינו לשיחה קשה.  

אני זוכרת בבירור את הרגע שישבתי במושב הנוסע של המיני-וואן הישן של אמי, כשהיא הדגישה בפניי שלמרות שאנחנו רוצים שזה לא יהיה כך, העולם שלנו מלא בשנאה. החיוך שלי נמוג כשאמרה לי שאני חייבת להיות מוכנה לאנטישמים שעלולים להתעלל בי בגלל אמונתי. שאלתי אותה למה אנשים ישנאו אותי רק בגלל דתי, כי אני לא יכולה להבין את זה. היא אמרה לי שהיא לא יודעת, שהעולם הזה מלא בלא נודע. עיניה התמלאו דמעות כשאמרתי לה שאני אהיה בסדר, אבל שלא באמת חשבתי שזו תהיה בעיה בשבילי. מה שלא ידעתי כשישבתי שם, אבל מה שהבנתי, הוא שהסיבה שעיניה התמלאו דמעות הייתה שהיא ידעה שהתמימות שכל ילד מחזיק בה עדיין שם, והיא הרגישה אושר על כך שעדיין לא חוויתי את השנאה שהעולם מחזיק בה.  

התמימות והמגן הזה מפני שנאת העולם הזה אולי דעכו, מה שהופך את זה לחשוב ובעל ערך רב עוד יותר שאומץ ליבי ותשוקתי לקהילה היהודית שלי לעולם לא ייחלשו. בחודשים האחרונים, ארצות הברית ושאר העולם היו שקועות במאבק למען חייהם של שחורים. ראיתי מאמרים שפורסמו ועצומות חתומות על ידי כל מוצא אתני, כל גזע וכל דת. אני לא רוצה לערער את חשיבותה של תנועת "חייהם של שחורים חשובים" (BLM) כשאני אומר זאת, כי BLM הייתה בראש סדר העדיפויות שלי בחודשים האחרונים, והיא ראויה לא פחות ויותר מהתשומת לב שהיא מקבלת. עם זאת, אני מוכן להתערב ש-90% מכם שקוראים את זה עכשיו דילגו על הפוסט באינסטגרם או בפייסבוק, או בכל צורה אחרת של מדיה חברתית שפורסם על ידי עמיתכם, חברכם או בן משפחתכם היהודי, שדיבר נגד אנטישמיות. אתם, שפרסמתם וחתמתם בלהט על עצומות הנלחמות למען חייהם של שחורים, אך השתתקתם לנוכח האנטישמיות. אתם, שטוענים שאתם אקטיביסטים, אבל לא אומרים כלום כשאחיכם ואחיותיכם היהודים סובלים. אתם, שיכולים לעשות שינוי. אתם, שיכולים להשתמש בפלטפורמה שלכם כדי לעזור. אבל בסופו של דבר, אתם אלה שבוחרים את סוגי השנאה שאתם מדברים נגדם. אנחנו שמים לב. אתם לא חושבים שאנחנו כן, אבל אנחנו שמים לב. אנחנו עוברים בין מאות האנשים שצופים בפוסט שלנו על אנטישמיות, והחיוך שלנו דוהה כשאנחנו רואים שאנחנו יכולים לספור את מספר האנשים שפרסמו אותו מחדש בדפים שלהם באמצעות אצבעות של יד אחת בלבד. החיוך הדהוי שלנו הופך לכעס כשאנחנו מבינים שמעט מאוד מהאנשים האלה אינם יהודים. הכעס הזה נובע ממקום של סבל. אתם לא חושבים שאנחנו מרגישים את זה בכל שנייה של כל יום שאנחנו צריכים להילחם באנטישמיות לבד. אבל אנחנו כן. אתם חושבים שרק עוד אדם אחד שאכפת לו מזה לא ישנה. אבל זה משנה.  

אנשים נוטים גם לשכוח שהקהילה היהודית מגוונת מאוד. כשאני מדבר על אנטישמיות, חשוב לזכור שיש יהודים מכל הגזעים, המוצאים האתניים וזהויות שונות אחרות, כולל קהילת הלהט"ב. דזמונד טוטו, איש דת ותיאולוג אנגליקני דרום אפריקאי הידוע בעבודתו כפעיל נגד האפרטהייד וזכויות אדם, אמר פעם: "אם אתה ניטרלי במצבים של עוול, בחרת בצד של המדכא". כך אנו מרגישים כקהילה יהודית כאשר רוב חברינו, בני משפחתנו ומכרינו הלא יהודים שותקים לגבי אנטישמיות. כך אנו מרגישים כשאנחנו כל כך משתדלים שתשימו לב אלינו ותעזרו לנו, אבל אתם לא. אתם חשובים. לא משנה מי אתם, אתם חשובים. הקול שלכם חשוב.

בעקבות הגילוי שחנות בגדים מקוונת בשם שיין מכרה שרשרת עם צלב קרס עליה, הרגשנו כקהילה יהודית לבד, שכן רבים מחברינו הלא יהודים נותרו דוממים. אני מודע לכך שהשרשרת ששיין מכרה נועדה להיות צלב קרס בודהיסטי, סמל לשלום. עם זאת, היא פורסמה בצורה גרועה, וסמל זה, שבעבר היה סמל לשלום, הושחת על ידי היטלר והמפלגה הנאצית. כיהודים, קשה לראות את הסמל הזה ולחשוב על שלום כאשר הוא שימש כתעמולה כדי למחוק את הקהילה הדתית שלנו כולה. אנו כקהילה יהודית עובדים קשה כדי לתמוך באחינו ואחיותינו, בעלי זהויות, תרבויות, גזעים ודתות שונות. אנו קוראים לפעולות אלה תיקון עולם , שפירושו "לתקן את העולם". אבל כשאנחנו הכי זקוקים לזה, אנחנו נותרים לסבול ולהילחם באנטישמיות לבד.  

אני רוצה שתבין שזה אף פעם לא מאוחר מדי. זה בסדר להכיר בטעויות שלך. זה בסדר לשנות את דעתך. זה בסדר לשנות את דרכיך כי הבנת שאתה טועה. זה בסדר לנהל את השיחות הקשות. למעשה, זה נחוץ.

לאחרונה, חברה שלי אמרה לי שהיא מצטערת. היא הצטערה שלא עשתה מספיק כדי להילחם באנטישמיות, למרות שהיה לה את הקול לעשות זאת. הגבתי לה בכך שמסרתי לה את אהבתי ואמרתי לה שזה לא מאוחר מדי להבין זאת, שלעולם לא מאוחר מדי להבין זאת. צריך כוח להודות בטעויות שלך, ולמרות שזה לא תמיד קל, זה הכרחי בעולם הזה. לרגע, כשאת קוראת את זה, אל תקשיבי לחלק בעצמך שאומר שאת צריכה להיות מושלמת. אל תקשיבי לחלק בעצמך שאומר שאם תודה בטעויות שלך אנשים ישפטו אותך ותאבדי את הגאווה שלך. במקום זאת, הקשיבי לחלק בעצמך שיודע מה נכון. הקשיבי לחלק בעצמך שיודע שהקהילה היהודית תברך את שינוי הלב שלך ואנחנו לא נשפוט אותך על חוסר ההשתתפות שלך בעבר. לעולם לא נשפוט אותך על כך שהבנת מתי אתה טועה, כי גם אנחנו עשינו את זה. כולנו היינו צריכים לעשות שינוי כי הבנו שאנחנו טועים בהיבט כלשהו של החיים. אחד הציטוטים האהובים על אמא שלי הוא "אם תמיד עשית את זה ככה, זה כנראה לא בסדר" (צ'ארלס קטרינג). דעו שעל ידי הודאה בטעויות העבר שלכם, אתם פותחים את עצמכם לאהבה, חמלה ותקווה לעתיד ארצנו ושאר העולם.

אנחנו חייבים להישמע. לא נפסיק עד שישמעו אותנו. נילחם עד שאנשים ידברו איתנו במקום נגדנו. נשים לב. נראה מי עוזר ונראה מי שותק. לעולם לא נפסיק לאהוב. לא נשנא. נעזור לאחרים שזקוקים לעזרה. לא נחכה שיעזרו לנו בשקט. לא יאיימו עלינו לשתיקה. לא נפחד לדבר נגד כל סוגי השנאה, הרבה מעבר לאנטישמיות. לעולם לא נבחר נגד אילו סוגי שנאה נדבר. לא ניתן לתשוקה שלנו לקהילה שלנו או לקהילות אחרות לדעוך. אנו מבטיחים לכם את ההבטחות הללו היום ובכל יום, ולא נאכזב אתכם. בקשתנו מכם היא שתשתמשו בקולכם ואל תאכזבו אותנו. אל תתנו לגאווה שלכם להפריע לנו לעזור. אל תגרמו לנו להילחם לבד (למרות שנעשה זאת אם נצטרך).

את חשובה, הקול שלך חשוב, ואת יכולה לעשות שינוי.