אולי שמעתם על אוסטריה, על השניצלים הדקדנטיים שלה, או על ההרים היפים שלה, או אפילו על התרבות וההיסטוריה הבלתי נשכחות שלה... עם זאת, ספק אם שמעתם אי פעם על פוסטרים של ניצולי שואה שמשוחדלים ונקרעים , או אנשים שצועקים עליהם או מוכים ברחוב, על חבישת כיפה, או שרשרת מגן דוד. אולי זה צריך למשוך את תשומת ליבו של מישהו לביקור קצר.

וינה ניצבת בפני משבר : האנטישמיות צצה מחדש, חזקה מתמיד, ואנשים אינם יודעים כיצד להגיב.

כל מי שחקר את ההיסטוריה של האנטישמיות מכיר את מלחמת העולם השנייה, השואה ואסטרטגיית ההרס האימפריאלית של היטלר, החל כאן באוסטריה. האוכלוסייה האוסטרית קיבלה אותו בזרועות פתוחות וסבלה את התוצאות. עד מהרה הם ראו את הזוועה מתגלה ויהיו עדים למעשים הבלתי נתפסים שעשה צבאו של היטלר. עשרות שנים לאחר מכן, אוסטריה מצאה את מקומה הראוי באיחוד האירופי והשתלבה במאמצים בינלאומיים. בנוסף, הקהילה היהודית הגדלה משגשגת מאז אמצע שנות ה-70 עם הגירה גדולה מברית המועצות לשעבר. האנטישמיות כמעט חדלה להתקיים לאחר מכן, שכן התחשבות כבשה את דעתם של האנשים, וסובלנות מילאה את ליבם.

אולם, כעת, 7 עשורים לאחר זמנים בלתי ניתנים לתיאור, אנו מוצאים את עצמנו במעגל בלתי נגמר , שנראה כי אינו מקבל אותנו היהודים כחלק מהאנושות. אנו חיים בתקופה של משבר , בתקופה שראתה יותר מדי שפיכות דמים ומעט מדי תקווה. 

הדרכים הישנות חזרו, אנו רואים סמלים אנטישמיים חוזרים לרחובות, מפלגות פוליטיות מתאחדות עם אויבי עמנו, התקפות ברחבי העולם שלעולם לא ייפסקו. 

איננו יכולים ולא ניתן לאנטישמיות להשתלט, לא ניתן לעצום עין משנאת זרים, לא ניתן לגזענות ולאנטישמיות להדיר את עמנו, לא ניתן למאמצינו להיות לשווא. קולם של עדינו דועך, אך קולנו ישרור לנצח. אנשים מפקפקים בהיסטוריה, אבל מה אנחנו בלעדיה? אנחנו צריכים להילחם עכשיו, ורק עכשיו כי מחר יהיה מאוחר מדי. אנחנו זוכרים. תמיד נזכור.