פרשת השבוע, שמיני, מתחילה עם כניסתם של אהרן ובניו לתפקידם ככוהנים במשכן, והם מתחילים להביא קורבנות למזבח. אהרן מניח את הקורבנות על המזבח ומברך את העם. כאשר הקורבנות מונחים על המזבח, נוכחות השכינה נופלת על המשכן . אלוהים בורא אש ששורפת את הקורבן. כאשר אש זו מופיעה, העם מתחיל להתפלל ולהשתחוות למשכן . שני בני אהרן מביאים קטורת למשכן כאש, ונהרגים על ידי אלוהים על שהביאו "אש זרה, אשר לא ציווה אותם" (ויקרא יב, א).

הפרשה ממשיכה ודנה בכמה מחוקי הכשרות , ובפרט אלה הסובבים את סוגי בעלי החיים המותר לאכול. התורה אומרת שבעלי חיים יבשתיים חייבים ללעוס גרה ולפרסות שסועות, ובעלי חיים ימיים חייבים להיות בעלי סנפירים וקשקשים. עופות דורסים, רוב החרקים, המכרסמים והדו-חיים גם הם אינם מותרים. הסיבה לכך היא פשוט שהחיות "טמאות", אבל מה בדיוק זה אומר? בפירוש התורה של החכם הספרדי הרמב"ן, הוא אומר, "הציפורים ורבים מהיונקים האסורים בתורה הם טורפים, בעוד שהחיות המותרות אינן. אנו מצווים לא לאכול את בעלי החיים בעלי אופי אכזרי, כדי שלא נספוג את התכונות הללו לתוכנו". נראה שחוקי הכשרות בתורה נובעים פחות מסיבות בריאותיות מדעיות (למרות שמחקרים מראים שאכילת כשרות יכולה להיות טובה יותר לבריאות), אלא יותר מסיבות של קדושה וחמלה. אם ברצוננו לעשות מעשים טובים, עלינו לפרנס את עצמנו גם ממזון טוב. אנחנו לא אוכלים חיות אכזריות או מלוכלכות משום שאנחנו מקבלים את התכונות הרוחניות של החיה כשאנחנו אוכלים אותה. אם מצפים מאיתנו להיות טובים, ייתכן שלא נקבל את האנרגיה המקיימת את חיינו מחיה אכזרית או מלוכלכת. דברים כאלה הם אחת הדרכים הרבות שבהן המסורת היהודית מאפשרת לנו להפוך מעשים יומיומיים יחסית, כמו אכילה, למעשים מכוונים וקדושים.

שבת שלום,
מטאו לוין
שליח פרק ריברדייל, אזור מנהטן