זה אחר צהריים שגרתי של יום ראשון. אני דוחה את שיעורי הבית שלי כרגיל על ידי גלילה בטוויטר. החברים שלי אומרים לי שטוויטר הוא לא פחות מבסיס לפחדנות, תקשורת לקויה ובורות המסתתרת מאחורי מסך. בו זמנית, אני מוצא שזה מקום נהדר לגלות ולהקשיב לפעילים יהודים בולטים אחרים. כציוני מתקדם מושבע וגם לא מתנצל, ההקשבה לקולות שמכירים ונלחמים באופן פעיל בניואנסים של האנטישמיות מעוררת בי השראה. העידן הדיגיטלי הגביר את האנטישמיות, מה שהופך את הקולות היהודיים ברשת לחיוניים כל כך.

אחרי גלילה בטוויטר, אני מוצא ריטוויט שמוביל לשרשור אנטישמי. סטריאוטיפים, שקרים, הכחשת שואה ודה-לגיטימציה של ישראל תופסים את מגבלת 250 התווים, מלבים את התסכול שלי ומרתיחים את דמי. בין אם זה טרול אוטומטי, נער אקראי שמנסה להיות עצבני, או כל אחד אחר שמפיץ שנאה ברשת, אני מבלה זמן בניסיון לנסח תגובה רהוטה כדי לנטרל שנאה. באפליקציה שבה אנשים מבלים שתי שניות ברשלנות בפרסום מחשבותיהם, אני עובר תהליך עריכה שלם כדי להפוך את הציוץ שלי ליעיל ככל האפשר. אני באמת מאמין שאפשר להילחם בשנאה באמצעות חינוך. למרות שהן הדרגתיות ולעתים קרובות לא יעילות, הן יכולות לשנות את דעתו של אנטישמי אחד על ידי הפרכת דעותיו הקדומות. תקראו לי אידיאליסט, אבל אני באמת מאמין שאם נתחייב לכך, נוכל לחסל במידה רבה את האנטישמיות.

זה נהדר. אני יהודי ונלחם באופן פעיל באנטישמיות - תיאור מושלם לבחור היהודי הנחמד שאתם רוצים להכיר לבן/בת הזוג שלכם. בתקופה שבה אני מאמין/ה שאפשר לכבוש את האנטישמיות, לא נצטרך לדאוג להיכנס לבית כנסת ולזהות את יציאות החירום. לא נצטרך לדאוג שיתקפו אותנו על היותנו יהודים באופן גלוי בפומבי. לא נצטרך לדאוג מסטריאוטיפים שמוטחים בנו מכל שכן, מורה, בוס, פוליטיקאי וכו'. אז אני יכול/ה להיות יהודי/ה בלי דאגה אחת. אבל איך זה נראה עבורי? הזהות היהודית שלי הייתה כל כך מקובעת נגד המאבק באנטישמיות ובעד מדינה יהודית. בלי שאצטרך להגן על הנושאים האלה בפני איזה טרול, מה בכלל הקשר שלי לדת שלי? מה שהופך את היהדות לכל כך חיונית בחיי הוא ששווה להילחם עליה, במיוחד בעידן המודרני הזה שבו אני לא יהודי/ה באופן גלוי ולא מתפלל/ת באופן קבוע?

זה קורא להתייחס לאופן שבו תמיד ראיתי את ההיסטוריה היהודית שלי. כל סבי וסבתי היו ניצולי שואה ומאוחר יותר נמלטו מאנטישמיות בברית המועצות לשעבר. אמי הייתה בת 13 כשהגיעה לארצות הברית, ואבי היה בן 20. אף אחד מהם לא חווה בר/בת מצווה, ידע מילה בעברית, ועד שהגיעו לאמריקה, לא ידעו שהיהדות היא דתם; הם פשוט ידעו שהם אזרחים סוג ב' בגלל סעיף בדרכון שלהם. ומאז, הוריי תמיד שאפו לשמור עליי מעורבת בקהילה היהודית; הם שלחו אותי לבית ספר דתי עד בר המצווה שלי, חסכו למחנה לילה, ודחפו אותי להצטרף. AZA בכיתה ח'. החוויות הללו עזרו לי להבין את המנהגים שלנו וחלק ממה שזה אומר להיות יהודי, אבל הזהות היהודית שלי עדיין מעוררת את השאלה למה. למה אמירת תפילות שאני ברובן לא מבין חשובה? למה המשך מסורת אבותיי חשוב? למה אני עדיין מחשיב את זה כחיוני להיות יהודי כשאני לא יודע איך אני מתייחס לאלוהים? למה אני יהודי? 

לעתים קרובות אני מנסה למנוע מעצמי לשאול את השאלות הללו. במקום זאת, אני נזכר שעמנו התרגל כל כך להתמודד עם אנטישמיות עד שהיא השתרשה בתרבות שלנו. כך אני מצדיק את האינטראקציות הנוכחיות שלי עם היהדות, מאבק באנטישמיות; אחרי הכל, תשעה באב הוא יום שלם המוקדש לטרגדיה, פסח עוסק בשעבוד ובשחרור של בני ישראל, ופורים הוא הגרסה העליזה של אדם שניסה להשמיד אותנו. המורה שלי בבית הספר של יום ראשון אפילו ציין פעם שחגים יהודיים כולם עוקבים אחר התבנית של "הם ניסו להרוג אותנו; הם לא נתנו לנו לאכול". כאב וסבל הם קיומיים, וזה רק הגיוני שזה חודר להבנתי את האמונות, התרבות והאנשים היהודיים. עם זאת, החיים מורכבים מגוונים רבים של אפור, והתרבות שלנו לא צריכה לסבול. לאורך ההיסטוריה, אנטישמיות הייתה נושא בלתי פוסק. ובכל זאת, אנו ממשיכים להתפלל, לחגוג, לאכול, להתאבל ולחיות כיהודים המשרתים את אלוהים ומקיימים מצוות. אנו ממשיכים למצוא סיפוק דרך המסורת. 

הזהות היהודית שלי מבוססת, ככל הנראה, על אקטיביזם חברתי הנחוץ לעמנו. עלינו להילחם באנטישמיות, ואנחנו זקוקים למדינת ישראל. התשוקה שלי לפוליטיקה ולצדק והטראומה המשפחתית שלי הופכות את זה לחיוני לדבר. אני עדיין צעיר מאוד, והשאלות האלה, מדוע לחקור לעומק את הזהות היהודית שלי, יכולות להימשך חיים שלמים מבלי לקבל מענה. חלק מהתשובות נוגעות לתופעות רחוקות מהיהדות, שאנשים מכל הדתות עשויים להרהר בהן. אבל זו תחילתה של חקירה לכל החיים. המאבק באנטישמיות יהיה הקרב שנלחם בו במשך זמן רב, אבל חיוני להמשיך ולחקור את היהדות ואת התרבות, ההיסטוריה והמנהגים המורכבים שלה. אחרת, על מה אנחנו נלחמים?